המאבק בין טוב ורע – הדרך להיות “בורא”

שיעור 4 – חלק ב’

הסיטואציות הבאות מוכרות לכל אחד ואחת מאיתנו:

תמונה א’:

האדם שעומד מולי מטיח בי האשמות קשות, דברים ללא שחר, חוסר צדק מוחלט. התגובה הראשונה היא להחזיר לו על מנת שלא אחשב חלילה ל”פראייר”, כי אני חייב/ת להגן על עצמי, כי זה לא צודק, כי התסכול והזעם בתוכי גואה ומתפשט. רגע לפני שהחזרתי לו, בזמן שהחזרתי לו, או אחרי ששחררתי את הזעם והתסכול, עולה בי מחשבה אחרת: מה יצא לי מזה? עדיף להיות חכם ולא צודק, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה ואסור לי לקחת את ההאשמות באופן אישי, הרי הוא (המתקיף) חשוב לי יותר מדי מכדי שאכנס עמו לריב. ושוב עולות המחשבות הכועסות, הנרגנות: איפה הצדק? צריך להראות לו אחת ולתמיד, וכך זה נמשך וחוזר חלילה.

תמונה ב’:

אחרי יום עבודה ארוך ומייגע חזרתי סוף כל סוף הביתה והרעב מציק. במקרר, אוי לצרה, עוגה מפתה, טעימה ועשירה. ואולם, רק לפני כמה ימים פצחתי בדיאטה מחמירה. המחשבה הראשונה – “לא לחשוב על זה, להתעלם, הדיאטה”. לאחריה מגיעה מחשבה אחרת – אבל זו העוגה האהובה עלי, שמרתי על הדיאטה כבר כמה ימים בקפדנות וחתיכה קטנה לא תהרוס את זה. ושוב מגיעה מחשבה אחרת – “הרי זה לא ייגמר בחתיכה קטנה, עדיף לא להתחיל עם זה, מוכרחים להתאפק בכל מחיר.” ושוב מחשבה – “רק חתיכה אחת קטנה, זה נראה כל כך טעים”. וכן הלאה וכן הלאה.

לכל אדם יש דיאלוג פנימי בכל הקשור להתחבטויותיו השונות בנושאים שונים המטרידים אותו ביום יום. הדיאלוג הזה יכול לפעמים להוציא אותנו מדעתנו ומכל מקום הוא מעייף אותנו קשות. לעתים, המאבק הפנימי הוא כל כך חזק שאנחנו מאבדים קשר עם המציאות שמסביב, כי פשוט נסחפנו אל תוך סערת הרגשות של הוויכוח הבלתי נגמר.

כמעט לכל אדם יש רעש פנימי של קולות בעד ונגד לגבי כל החלטה. נראה שיש מעין הסכמה לא כתובה שכל זמן שאנחנו מנהלים את הדיון הזה בדיסקרטיות, כלומר שומרים את הרעש הזה בפנים, הכל בסדר. לעומת זאת, אלו שמנהלים את השיחה בקול רם יאושפזו במהירות ויורחקו מן החברה למוסד סגור בטוענה כי הם מהווים סכנה לשלום הציבור. מדוע? הרי כולם עושים זאת. קרוב לוודאי, שהוויכוח הפנימי הוא קשה לנו מעבר למה שאנחנו יכולים להודות.

בדרך כלל אפשר לזהות שני סוגים של קולות. האחד, קול א’, יהיה מבוגר ואחראי, בעל יכולת ראיה רחבה ושקולה. כאשר נקשיב לקול א’ נצליח ברוב המקרים לצלוח את המשבר או האתגר המתפרץ לחיינו ביתר קלות. הקול השני, קול ב’, הוא רגשני יותר, ילדותי וממוקד רגש. בדרך כלל, האגו מעורב בו וכל מיני זיכרונות מן העבר.

השאלה היא מי הם אותם הקולות? מיהו קול א’ ומיהו קול ב’? ומה הם מייצגים בתוכנו?

אם נבחן את הקולות הללו באובייקטיביות, הרי שתמיד יש קול אחד שיודע עוד בתחילה מה עלינו לעשות ואיך עלינו לפעול. הוא מאוד מאוזן ויודע מה טוב לנו. הקול השני, לעומת זאת, תמיד מסבך אותנו, נוטע בנו ספקות ומבלבל אותנו. אז מי מהקולות הללו הוא הקול שלנו? ואם שניהם שייכים לנו, האם אנחנו בעלי פיצול אישיות?

כאשר נחקור את כתבי הקבלה וגם כתבים רוחניים אחרים מכל העולם נגיע למסקנה, שלמעשה שני הקולות הללו מאפשרים לנו את הבחירה החופשית והם מבטאים שני צדדים של האישיות שלנו. האחד, הוא הקול הפנימי שלנו והוא מבטא את האני שלנו, ואילו האחר הוא זה המאפשר לנו את תהליך הבריאה שלנו בחיים. הוא זה שמבלבל ומפריע. הוא מהווה מחסום והוא למעשה היריב שלנו בחיים, שכן ככל משחק אחר, כך גם במשחק החיים אנו צריכים יריב. אנחנו צריכים מישהו, או משהו, שייטע בנו ספק וחוסר וודאות לגבי ההצלחה שלנו, שאז הניצחון וההצלחה שלנו מתוקים ומשמעותיים הרבה יותר. אם אמרנו שכל מטרת קיומנו בעולם הוא להיות “בורא”, הרי שבתוך הלב והמחשבה נעשה תהליך הבריאה שלנו. החושך נמצא במחשבה ובלב וכשאדם מחפש לברוא, ליצור ולעשות הוא מחפש את זה בטעות בחוץ, בכל מיני פרויקטים שונים ומשונים, בין אם זה מיזם עסקי גדול, או בין אם זה פרויקט פילנתרופי ביבשת מרוחקת. אבל מאחר שהבריאה לא נעשית בעולם החושים אלא מעבר אליו, הבריאה צריך שתיעשה מבפנים. וכפי שאמר שלמה המלך, החכם באדם: “גדול הכובש את יצרו מלוכד עיר”.

אותו יריב, אותו קול ב’ שנוהג לבלבל אותנו, הוא בעל שמות רבים. הוא ידוע לנו כיצר הרע וכן כשטן, שבא מהמילה להשטין, קרי: להפריע. הוא בא במטרה לבלבל ולסבך אותנו, למסך ולסמא את עינינו, וכשהכול נעשה חשוך, אז ניתנת לנו ההזדמנות לומר “יהי אור”. אז ניתנת לנו ההזדמנות לברוא. המקובלים קראו לצד הזה “סיטרא אחרא”, שפירושו הצד האחר. קרי, הצד האחר של האישיות שלנו. היריב שלנו שהוא חלק מהמשחק ובלעדיו אי אפשר לשחק. ומכאן, שכל אלה המגדירים את השטן כאויב של אלוהים, כאויב של הבורא שבשמים, טעות היא בידם. השטן הוא האויב הפנימי שלנו ולא של אף אחד אחר, שנאמר בספר איוב: “ויהי היום ויבואו בני האלוהים וגם השטן בתוכם”. כלומר, השטן הוא אחד מהכלים שהבורא העניק לנו בבריאה, שכן כל מטרתה הייתה ליצור עבורנו מקום של חושך ששם נוכל לברוא.

גוף ונשמה

ניתן, אם כן, לומר כי לכל אחד מאיתנו יש שני “אני”. האחד, האני האמיתי שלנו, מבטא את הצרכים, הרצונות והדחפים שבאים מצד הנשמה, שמקורה הוא האינסוף. ודוק: נשמתנו זכה, נקייה ושלמה ויודעת בדיוק מה לעשות ואיך להתנהג. זוהי גם ההנחה הבסיסית בקבלה, שכל אדם הוא ניצוץ בורא, הוא ניצוץ חלק אלוהי ממעל, הוא מושלם, אמיתי, מדהים ואדיר, שנאמר: “בנים אתם לה’ אלוהיכם”. אבל, יש בנו גם את “האני” המזויף, המתחזה, אשר המקור למחשבותיו הוא הגוף, דחפיו וצרכיו והוא אשר מנסה להטעות אותנו לבוא ולחשוב שהוא זה אנחנו. זו גם הסיבה לכך שכאשר נשאל את רוב מכרינו “מי האויב הכי גדול שלנו?” התשובה הרגילה תהיה: “אני”. זו טעות נפוצה ובעיקר אצל אנשים בעלי מצפון שמתעוררת בהם מודעות רוחנית. זוהי טעות, מכיוון שהאויב שלנו הוא האני המזויף שלנו.

הבחירה החופשית

כאשר אנחנו מודעים לכך שיש לנו בחירה בין האני האמיתי לבין האני המזויף, אנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות ואת החירות שנקראים “חופש הבחירה” או “בחירה חופשית”. כאשר אנחנו לא מודעים למאבק הפנימי ולתכלית של אותו המאבק אנחנו נמצא את עצמנו נגררים למצבים רגשיים שהחושך רב בהם מן האור. מצבים בהם תחושת הכישלון ורגשות אשמה מביאים אותנו שוב ושוב להחלטות שגויות מבלי לדעת למה ואיך זה קרה לנו. לתחושות האלו אנחנו קוראים בטעות ביש מזל, עין הרע, טיפשות וחוסר ניסיון, אבל זו לא האמת.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו כי ישנה נוסחה מדויקת שהבנה נכונה שלה ותרגול מתאים ישנו את הגורל שלנו ללא שוב. כל לימוד הקבלה סובב סביב הבנתה של הנוסחה הזאת, התרגול והאימון היום יומי שלה וההפנמה של התודעה כחלק מהאופי שלנו, ועליה תוכלו לקרוא במאמר הבא.

להאזנה לקורס “מבוא לקבלה” ניתן להיכנס לאוניברסיטה של חיים קבלה