להיות “בורא” – כיצד?

שיעור 4 – חלק א’

הצמצום לא חל על האור אלא על הכלי בלבד

ישנה תובנה חשובה ביותר שצריך לזכור כאשר לומדים קבלה ולפיה, הצמצום שגרם להסתלקות האור מן הכלי – כלל נשמות האנושות – סילק את האור מן הכלי בלבד, ואילו האור האינסופי של הבריאה ממלא את היקום באותה מידה כפי שמילא אותו קודם לצמצום. איך זה יכול להיות שהצמצום לא השפיע על אור האין סוף? המקובלים מלמדים שהכלי, שהוא סופי ומוגבל, איננו יכול להשפיע על האור שמהותו אין סוף. אנחנו יכולים רק להשפיע על הדרך בה אנו חווים את האור אבל לא על האור עצמו. כלומר, המסובב (הנברא) אינו יכול להיות סיבה למי שברא אותו.

לפיכך, כל פעם שאנו חווים הסתלקות של האור, קרי: צמצום, בחיים שלנו (כגון צרות, חוסר מזל, בלבול וייאוש), ההסתלקות של האור היא מצידנו בלבד. האור לעומת זאת ממשיך לזרוח עלינו ללא הפסק, בחינת “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק”. אם כן, אם השפע זורם אלינו ללא סוף וללא גבול, מדוע אנחנו לא חווים זאת? והתשובה שלמדנו אותה בפרק הקודם היא שתחושת “לחם הביזיון” לא מרשה לנו להתחבר לאור לאורך זמן אלא אם כן עבדנו עבור זה, התנהגנו כבורא והרווחנו את השפע והמילוי ביושר ובצדק. כאשר התמלאנו ללא עבודה רוחנית, ללא בריאה של יש מאין, הצמצום יופיע מחדש ויצמצם ויסגור את האור, וישאיר אחריו חלל ריק וכואב של תחושת כישלון.

הסכנה ב-לא “להיות בורא”

כאשר אנחנו נמצאים במצב של כאב וחשיכה, נטייתם של רבים היא לחכות לשינוי במצב או לעזרה שתגיע ותגאל אותם מן הכאב. אחרים נכנעים לכאב ומאמצים אותו אל ליבם, דבר שגורם להיסחפות ולהידרדרות לתקופות של ייאוש כרוני. לפי חכמת הקבלה, הייאוש והדיכאון המלווים אותם הם תוצאה ישירה של ניתוק מהאור האינסופי של הבורא. המצב הזה בו אנחנו חשים כקורבן, יצורים פאסיביים ללא תכלית, כח התמודדות או תקוה, הוא מסוכן מאד מכיוון שהוא נוגד את תכלית הבריאה כולה שהיא להיטיב לנבראים. מצב זה נוגד את האופי של הנשמה שלנו שהיא ניצוץ אלוהי שטבעו לברוא ולהאיר, הנקרא בפי המקובלים “חלק אלוהי מלמעלה”. כאשר אנחנו נכנעים לייאוש ולחוסר התקוה גם הגוף שלנו לא מסוגל לתפקד כראוי וסיכוייו לחלות עולים במידה רבה.

אופי של מנצחים

לעומת זאת, הנטייה הבריאה והטבעית יותר היא להחליט שאם נפל בגורלנו ליפול, הרי זו הזדמנות לקום ולהרים את עצמנו מן הנפילה. המאמץ המנטאלי לצאת מן הנפילה וליצור במקומה תקווה והתחדשות נחשב כבריאה חדשה. בריאה כזאת מחברת אותנו יותר מכל דבר אחר למטרת הקיום שלנו – להיות בורא. ברגע בו בחרנו לחוות את המלחמה בחושך מתוך ידיעה שנועדנו להלחם ולנצח, כבר בראנו מצב חדש שבו אנחנו הסיבה ולא המסובב, היוזם ולא הקורבן.

מסתבר, כי סוד האושר של האדם הממוצע אינו תלוי כל כך באמות המידה החולפות והמשתנות של החברה האנושית, אלא ביכולתו ליצור יש מאין, אור מחושך ומתוק ממר. כרי הפעולה לבריאה מסוג זה הם נרחבים עד אין קץ והם משתרעים על פני כל תחומי הפעילות האנושית.

הכלל שלמדנו כאן הוא חשוב וגורלי מאין כמוהו והוא אומר שכל בעיה וכל מכשול הם בעצם הזדמנות עבורנו להיות בוראים. אנשים שמתייחסים בצורה כזאת לחייהם ובעיקר למשברים שהם עוברים, יהיו הרבה יותר מחוברים לאושר ולתחושת הצלחה מאשר אלו שיחכו תמיד למלאך הגואל שיציל אותם מן הבעיה, או שייכנעו לתחושת הכישלון וישקעו במרה שחורה. הסיבה לכך היא שככל שהצלחנו לברוא יותר אור, תחושת הסיפוק אצלנו תהיה חזקה יותר ותימשך יותר זמן. “לפום צערא אגרא” – גודל השכר כגודל הצער (המאמץ).

עולם הרגשות ככר לבריאה חדשה

רגשות כמו שנאה וקנאה, קל להיסחף ולהתמכר אליהם. המעניין הוא, שרגשות אלו אינם מלווים בתקוה ובחדוות יצירה, ומצליחנים אינם מרשים לעצמם ליפול או להתמכר אליהם משום שאין בהם תחושת בורא אלא תחושת הרס, אבדון וכליון. כך גם הכעס, הפחד וכל הרגשות הקרובים אליהם, אין בהם יכולת בריאה מחדש של אור מתוך החושך, אלא רק כאשר התגברנו עליהם והחלפנו אותם ברגשות חיוביים ויצירתיים.

מודעות היום יום שלנו היא כזו שבמקרים רבים לא תאפשר לנו להאמין בכוחנו להתגבר על אותם רגשות שלילים שסוחפים אותנו הרחק ממטרות החיים שלנו. הדעה הרווחת היא ש”אין מה לעשות” אלא יש לתת לתחושות ולרגשות הללו ביטוי. שאנו צריכים לחוות רגשות של כאב, אובדן, כעס ותסכול לעומק כדי להשתחרר מהם. חכמת הקבלה לא תומכת בגישה הזאת. ספר הזוהר, כתבי האר”י וכל יתר כתבי הקבלה טוענים שהעצבות, הכניעה לייאוש, הכעס והקנאה הם האויבים הגדולים ביותר שלנו ויש להלחם בהם. כל ספרי הקבלה מלמדים שכאשר ננקוט בצעדים ונהפוך את הכיוון, הרי שתחושת העוצמה, ההעצמה והניצחון לא יסולאו מפז וזאת מכיוון שברגע שבראנו רגשות חיוביים של התחדשות ויצירה, הרי שהתחברנו לתכלית הבריאה, מה שמאפשר לאור לזרום ולמלא אותנו בתחושת תגמול עילאית. בהתאם, ברגע שניתן לאור להיכנס ונסלק את החושך, אף המזל שלנו ישתנה בכל תחום בחיים.

אל תהיה פראייר, תן בלי חשבון

אהבה, חמלה ונתינה הן התחושות החזקות ביותר שמחברות אותנו ישירות אל האור. דווקא משום כך, נתינה והתחשבות מתגמלות בדרך שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית. לפעמים, כתוצאה מהשפעה סביבתית, נתחרט על כך שנתנו לזולת שגמל לנו בכפיות טובה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהנתינה שלנו לזולתנו היא בראש ובראשונה עבורנו וזאת על מנת שנרגיש בורא. אפילו כל הסובבים אותנו יחשבו שאנחנו פראיירים ללא תקנה, אנחנו נדע את האמת – הנתינה ללא חשבון איננה כדי לקבל תמורה מן הזולת אלא כדי לחוות את תחושת הבורא שהיא תכלית הקיום. לעניין זה, חשוב להדגיש שכאשר אנחנו מחכים לתמורה בעבור הנתינה שלנו אנחנו כבר לא בורא, אלא התמכרנו לתלות במי שאמור להכיר לנו תודה. ברגע שיש תלות והתמכרות הצמצום והחושך ישלטו מחדש.

ואהבת לרעך כמוך

סיפור ידוע הוא על רבי עקיבא אשר נתבקש ע”י גר “למדני את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת”. כלומר, איך אוכל להבין את מטרת הקיום בלי שאטבע באוקיינוס המידע שנפתח לי בעולם התורה והמצוות. תשובתו של רבי עקיבא היתה “ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה”. כלומר, הכלל של כל התורה הוא היכולת ללמוד לאהוב את הזולת אהבת חינם שאינה תלויה בדבר. כל הלימוד וקיום המצוות לפי רבי עקיבא מתמצה בכיוון אהבת הזולת. כאשר אנחנו פועלים בכיוון שהוא מנוגד לתכלית הבריאה שלנו אפשר לדעת זאת מיד מכיוון שהאהבה תפנה את מקומה לכעס או שנאה. אין מורה דרך חשוב מזה מכיוון שככל שנתקרב יותר להיות בורא ולהשיג שליטה עצמית חזקה יותר, היכולת שלנו לאהוב את זולתנו אהבה שאינה תלויה בדבר, תתחזק. לעומת זאת, ככל שנתרחק מן התכלית ונהיה יותר נגררים בחיינו כך יכולתנו לאהוב ולחלוק עם זולתנו תחלש.

במאמר הבא נלמד כיצד לאמן עצמנו לחיות את העקרונות האלו וליישם אותם.

להאזנה לקורס “מבוא לקבלה” ניתן להיכנס לאוניברסיטה של חיים קבלה