‘המפץ הגדול’ עפ”י הקבלה וחוק החיים השלישי

שיעור 3 - חלק ב’

בשיעור שעבר למדנו על בריאתו של הכלי באין סוף. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאותו כלי רוחני שנברא כדי לקבל את שפעו של הבורא, השפע המתפשט באופן תמידי, חייב להיות בעל מהות של רצון לקבל את השפע שאותו הוא נברא לקבל. לפי הקבלה, הנשמה שלנו מגיעה מאותו כלי רוחני שנברא באין סוף ולכן אנחנו יודעים שהמהות הפנימית של כל אחד מאיתנו היא הרצון לקבל שפע של אור וזו היא מהותה של הנשמה.

כמו כן, תורת הקבלה מלמדת שאור האין סוף התפשט עם בריאתו של הכלי (יצירת כלל הנשמות) ומילא כל רצון וכל חוסר של כל אחד מן הברואים. התפשטות האור הייתה כל כך מושלמת והמילוי היה כל כך כולל שמצב זה נקרא ה”אין סוף”, ובו אור הבורא והנבראים כלולים זה בזה ללא הפרדה באחדות מוחלטת הנקראת בכתבי המקובלים “הוא ושמו אחד”, כאשר “הוא” מייצג את האור ו”שמו” מייצג את הכלי – כל הנשמות.

מדוע לא נשארנו באין סוף?

בשיעור הקודם הסברנו, כי אם נתאר לעצמנו מציאות בה נקבל כל שנחפוץ בו, וכי כל חשק ורצון שלנו יתמלאו מיידית ללא גבול ותנאי, אזי נוכל להתקרב להבנת מציאות האין סוף בה הנבראים ואור הבורא הם כולם אחד ללא פירוד. ואולם, אם היה כל כך טוב באין סוף ואם הכול היה מושלם כל כך, אז איך זה שלא נשארנו שם? איך נוצרה המציאות שאנחנו מכירים, שבה הכול שרוי בכל כך הרבה חושך, כאב ופירוד?

התשובה לשאלה זו תהיה גם התשובה לשאלות הקשות ביותר שמעלה האדם בחייו כמו “איפה הצדק?” מדוע “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”? “למה זה קורה לי?” ושאלות באותו עניין הקשורות לאמונה בטוב ובישר.

תורת הצמצום

מכיוון שמהותו של האור המתפשט מעצמות הבורא היא לחלוק ללא גבול, קיבל הכלי באין סוף מילוי לכל רצונותיו, מאווייו וחסרונותיו. זהו מצב של שלימות ויציבות, שכן תנועה ושינוי הן תוצאה של חוסר ואי שלימות, וכפי שכותב הרב אשלג (”בעל הסולם”), אדם לא יניע את אצבעו הקטנה אלא אם כן הוא יהיה משוכנע שתנועה זו תמלא חוסר מסוים שיש לו. ובכל זאת, כיצד זה קרה שמן האין סוף, הכולל בתוכו את כל הבריאה ואת כל הנבראים, השתלשל ונברא העולם שלנו, ומדוע?

על מנת לנסות ולהבין בכלים המוגבלים של ההיגיון שלנו, שמבין רק גבולות וסוף, את הסיבות לבריאתו של העולם שאנו מכירים, ננסה לדמות את הכלי שבאין סוף לכלי גשמי, דוגמת כוס או ספל, המתמלא בחומר (למשל: מים) ומסגל לעצמו את תכונותיו (כוס המלאה במים חמים מתחממת גם כן). באופן דומה, כך גם האדם המתמלא באור מסגל לעצמו את תכונותיו, קרי: להתפשט הלאה ולחלוק את האור שבו עם אחרים, ולראיה: כאשר אנחנו מאושרים ומוארים, הטוב והנתינה שופעים מאיתנו ללא מאמץ. אלא, שאם כולנו השגנו את “האור”, קרי: לכולנו יש את הכל וכולנו גם מעוניינים לחלוק ולהעביר הלאה אזי אנו בבעיה, שכן אין לנו למי להעבירו ועם מי לחלוק אותו.

המקובלים דימו את “האור” להורים שלנו, אשר יודעים כי בכל הקשור אלינו, ילדיהם, הם עשו מלאכתם נאמנה ברגע שאנו עצמאיים ויכולים לדאוג לעצמנו מבלי להיזקק להם יותר. מבחינת האור, אם הוא הבורא, אזי הדבר הגדול ביותר שהוא יכול לתת לנו הוא את עצמו, את היכולת לברוא. אבל, אם באין סוף יש לנו הכל, אז מה אנו יכולים להוסיף ולברוא בו?

הצמצום

מסבירים המקובלים, כי מכיוון שהתעורר בכלי שבאין סוף הרצון להשפיע ולברוא, הוא לא היה מסוגל יותר להיות בצד המקבל, וכי על מנת לפתור את הפרדוקס הזה היינו חייבים לצאת מן האין סוף. התוצאה היא שעצרנו את הזרימה של האור, צמצמנו את הרצון שלנו לקבל את האור מכיוון שרצינו לתת ולהשפיע לזולת. צמצום הרצון שלנו לקבל גרם לאור להסתלק מן הכלי, מה שנקרא בשפת המקובלים “הצמצום”.

כידוע, כאשר אין סוף של אנרגיה זורמת לכלי אינסופי ולפתע נעצרת הזרימה באחת, נוצר פיצוץ עצום שנקרא בפי הפיזיקאים “המפץ הגדול”.

תיאורית המפץ הגדול (פיזיקה מודרנית)

הפיזיקאים מדברים על הזרע, על המקור, בטרם התרחש “המפץ הגדול”, כאנרגיה שמילאה את כל היקום. לא היה דבר מלבד אותה אנרגיה והיא הייתה מרוכזת כולה בנקודה אמצעית אחת שלא היו בה מימדים של זמן או מרחב. ופתאום, ללא סיבה מובנת (למדע), התפוצץ הכל, הנקודה האמצעית התפוצצה וממנה זרמה אנרגיה שהתגבשה יותר מאוחר לחומר שאנחנו מכירים לאחר תהליך ארוך של התפשטות והתגבשות.

לא קשה למצוא את הדמיון בין שתי התיאוריות לבריאת העולם, זו של הקבלה וזו של המדע. ההבדל היחיד הוא שתורת הקבלה מספקת את ה”למה?” ולא רק את ה”איך?”.

הנקודה האמצעית – תחילת הבריאה

עפ”י המקובלים, הצמצום התרחש בנקודה אמצעית אחת ויחידה וזו היא הנקודה שבה הכל אחד. גם עפ”י הפיזיקה המודרנית, המפץ הגדול התרחש בנקודה אחת. בנקודה הזו, אומר האר”י – מגדולי המקובלים במאה ה-16 – היה האפס המוחלט. גם עפ”י פיזיקאים, האפס המוחלט שרר בנקודה אחת קודם התרחשות המפץ הגדול. לאחר המפץ הגדול, הפיזיקאים אומרים שהיה “מַרָק” של אנרגיה שהלך והתגבש. המקובלים אומרים שהיה בתחילה “מַרָק” של אנרגיה, המכונה על ידיהם “חומר היולי”, אשר היווה בסיס, התחלה, לחומר הגשמי המוכר לנו שנוצר מאוחר יותר. אז התחיל תהליך אבולוציוני ארוך של צמצום על גבי צמצום, המוסבר לפרטי פרטים ע”י המקובלים, עד שמגיעים למקום, חלל פנוי, שהאור בו מאוד מכוסה ומצומצם. חלל כל כך מכוסה עד שיכול להיווצר בו חושך.

נקודת העולם הזה

תהליך השתלשלות (אבולוציה) של צמצומים אפשר היווצרותו של חושך, בריאה חדשה ללא דמיון לשום דבר שהיה קודם. זהו מקום בו אנחנו יכולים להגיד “יהי אור” ולהרגיש שבראנו משהו. טוב מתוך רע, מתוק מתוך מר והצלחה מתוך כישלון. כאן אנחנו נתקלים בבעיות ומסוגלים לפתור אותן. המקום הזה נקרא “העולם הזה”. כלומר, הרצון שלנו להיות בורא הוא הסיבה לכל מה שקורה לנו בעולם הזה. ובמיוחד “כשרע”, כשחשוך לנו, כי אז אנחנו יכולים להיות בוראים.

החוק השלישי – הדחף להיות בורא

נראה, אם כן, כי סיבת הבריאה כולה היא הרצון הטבוע עמוק בכל אחד מאיתנו “להיות בורא”, להידמות למי שברא אותנו. לכן, אנחנו נמצא את עצמנו, בדרך כלל, במצבים בהם לא נגיע לסיפוק מהמילוי באיזו שהיא הנאה כמו שנהנה להיות הסיבה, הבורא של אותה ההנאה.

מכאן אנו מגיעים לחוק השלישי של חוקי החיים: התנאי לכל הישג ממשי ובר קיימא הוא מודעות “בורא”. כלומר, בנו ורק בנו טמון הכוח לשלוט בגורלנו, ולשם כך הגענו לכאן – על מנת לברוא.

איך אפשר להבין את הקשר בין הצמצום לבין מציאות חיינו ביומיום? איך נוכל להגיע ליישום החוק הזה בצורה מעשית? כיצד משפיע חוק זה על מה שקורה לנו ועל כל מה שאנחנו מרגישים וחווים? איך זה קשור לסוד ההצלחה, היצירתיות והסיפוק האמיתיים ובני הקיימא?

על כך בשיעור הבא.