פרשת ראה

להורדת השיעור על פרשת ראה לחצו כאן (wma)

להורדת השיעור על פרשת ראה לחצו כאן (mp3)

פרשת ראה הינה אחת מכמה פרשות בודדות בתורה שאין עליהן פירוש בזוהר. משמעות הדבר היא שיש כאן הסתר וכיסוי גדול מאוד.

שמה של הפרשה מחבר אותנו לעניין של ראיה ולעיניים, אשר עפ”י הקבלה מסמלים את ספירת חכמה. ספירה זו מיוחסת לאנרגיה ראשונית גולמית, אור דחכמה, ומדובר באנרגיה חזקה מאוד, כזו שתאפוף אותנו השבוע.

הפרשה נפתחת במילים “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה“. בהקשר זה ישנו מאמר נפלא של ה’אוהב ישראל’ (הרבי מאופט), אשר מסביר כי כאשר אנו נולדים, הרבה מאוד דברים נקבעים מראש, למעט אלה התלויים בבחירה החופשית שלנו, דוגמת האם אדם יהיה צדיק או רשע. אנו קמים כל בוקר כדי להתמודד עם רגשות ותחושות שמאפשרות לנו את הבחירה בין ברכה לקללה. זו המהות האמיתית של החיים שלנו.

הרבי מאופט מוסיף ומדייק בהסתמך על המילה “נֹתֵן”, אותה ניתן לקרוא משני הצדדים (פלינדרום), שהבורא תכליתו אחת – להיטיב לנבראיו, והשפעתו אלינו היא טוב בלבד, ומכאן שהברכה או הקללה – קרי: הדרך בה אנו מתייחסים למציאות – היא בשליטתנו ואנו אלה שקובעים אותה. האוהב ישראל מכנה זאת האמת והשקר – הדרך בה התייחסנו והגבנו למצבים שנקרו בחיינו. ‘השקר’ הוא ההתעסקות בזוטות, בפרטים הקטנים של החיים, מי אמר למי? למה? לכעוס, להתייאש, להרגיש מסכן וכו’. ‘האמת’ היא כאשר הצלחנו להכניס באותם מצבים את ההארה, שהיא תכלית חיינו. לשם כך, עלינו להיות ממוקדים כל הזמן במחשבותינו ב”אמת”, שאז אנו מהווים “כלי” להארה וכך היא שורה בנו כל הזמן.

עלינו להבין כי אנו נמצאים כל הזמן תחת ההארה של “רְאֵה אָנֹכִי”, תחת אור אינסופי חסר הבחנות, והשאלה היא מה אנו עושים עם ההארה הזו. המקובלים מסבירים כי ישנם שני סוגים של אור: אור ישר ואור חוזר. “אור ישר” הוא זה שמגיע ישירות מהמקור ונקרא גם “אור דחכמה”. אור דחכמה, שהוא אנרגיה גולמית מרוכזת, טבעו לשרוף ולצרוב, למרות שהאור הזה נקרא גם אור העצמות ואור החיים. הדרך היחידה לקבל את האור דחכמה ולהחזיק בו היא לדעת שהוא לא שלנו, שאין בנו אלא מה שאנו נותנים לזולתנו. כאשר אנחנו הופכים את הכיוון מ”רצון לקבל לעצמנו בלבד” ל”רצון לתת”, אנו מייצרים אור חדש שנקרא “אור חוזר”. כלומר, אם אנחנו רוצים שיהיה לנו, אור, כח, ועצמה, עלינו לדאוג שגם לאחרים יהיה. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות “סוף” כי האור אינו יכול “לשבת” בכלי שהוא סוף (אנוכיות וצרות עין).

כאשר המעשים שלנו מלווים בכוונת השפעה וגרימת נחת רוח לזולת, אז מתממשת מחשבת הבריאה – להיטיב לנבראים. אז אנו מחוברים להארה בשיווי צורה וכך מזדככת האנוכיות שלנו, דבר שמאפשר לנו להתחבר להארה גדולה יותר ולקבל יותר. כלומר, מידת אנוכיותנו קובעת האם השפע שאנו מקבלים מהבורא יהיה לקללה או לברכה.

מציאות חיינו היא סובייקטיבית והדואליות שבה, הזגזוג שלנו בין הברכה והקללה, תלויה בנו. פתחנו ב”ראה” והפרשה מסיימת בעניין של “נביא שקר”, להזכירנו כי אין אנו באמת יודעים מה אנו רואים ואם אנו רואים נכון. ואולם, המשקפיים היחידים שתקפים מאז ומתמיד ודרכם ניתן להביט על מציאות חיינו הם אלו של “ואהבת לרעך כמוך”, של אהבה וחמלה ושל מעגליות (קבלה על מנת להשפיע [לתת]), וזו הדרך שבה עלינו לילך.


לשמיעת לימוד בפרשת השבוע הנוכחית לחץ/י כאן

לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנסו לאוניברסיטה של חיים קבלה