פרשת מטות

להורדת השיעור על פרשת מטות לחצו כאן (wma)

להורדת השיעור על פרשת מטות לחצו כאן (mp3)

פרשת מטות ושתי הפרשות שלאחריה – מסעי ודברים – חלות דרך קבע בתקופת ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז ל-ט’ באב.

עפ”י המסורת בתקופה זו נוהגים מנהגי אבלות. ואולם ידוע כי מצווה גדולה להיות בשמחה. כיצד, אם כן, מתיישבים הדברים זה עם זה?! מבינים זאת, על פי חכמת הקבלה, כי שלושת השבועות הללו טעונים בעוצמה מאוד גבוהה ולכן יש להיזהר בהם, ומכאן שעניין האבלות היא לא של צער ויגון, אלא מטרתם לגרום לנו להתכנס קצת יותר בעצמנו ולהימנע ממצבים שבהם נוכל להזיק לעצמנו.

פרשת מטות נפתחת במילים “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת” את סוגיית הנדרים. התורה מספרת כי בסוגיה זו יש להבדיל בין איש ואשה, כך שבעוד הגבר חייב להוציא לפועל את נידרו, הרי שאביה (אם לא נשואה) או בעלה של האשה יכולים להפר את הנדר שלה. המפרשים מקשים מה עניין “ראשי המטות” (מטה בא מהמילה הטיה) לסוגיית נדרים – מה בדיוק אנו רוצים להטות כאן? ומדוע האפליה הזו?

הזוהר בפרשת פנחס מסביר את המשמעות של תפילת “כל נדרי” מיום כיפור.

רובנו טועים לחשוב כי מדובר בתפילה שמטרתה לבטל את אותם נדרים שנדרנו בעבר. ואולם, עפ”י המסורת היהודית, כבר בערב ראש השנה אנו עושים התרת נדרים. אם כך, מה מטרתה של “כל נדרי”? אלא, הזוהר מסביר כי תפילת “כל נדרי” תכליתה לבטל נדר שחל עלינו בעולמות העליונים. “נדר” הוא חוק של סיבה ותוצאה. כלומר, אם גרמנו כאב וסבל ביקום הם יחזרו אלינו והמטרה בתפילת “כל נדרי” היא למחוק את כל אותם נדרים. פרשת מטות מעניקה לנו את הכוח של “כל נדרי”.

האשה המוזכרת בסוגיית הנדרים, מסמלת את עולמנו החומרי, הכלי שמקבל, והסיפור שלה מלמד אותנו כי בתוכנו טמון הכוח להטות ולשלוט בגורלנו ובמזלנו. האב או הבעל, מסמלים את הצד הנותן שבתוכנו. כלומר, אם חל עלינו נדר של אסון מגלגולים קודמים או משנים קודמות בכוחנו להתירו ולשנותו, ובמיוחד בתקופה זו. הדרך לעשות זאת היא “מיתוק הדינים”, כלומר, להזהר שכל מעשינו יהיו בכוונה של אהבה, סובלנות ונתינה במקום דין וביקורתיות. כך נהיה מסוגלים לשנות ולהטות את המסלול של הגורל, שכן, השבוע, ניתנת לנו הזדמנות ועלינו לנצל אותה.

לעיתים קרובות אנו שוכחים כי אנו בעלי הבית של גופנו ונשמתנו, ולנו שמורה הזכות שלא לאפשר לרגש כלשהו שאינו משרת אותנו ואת מטרתנו, לחדור ולהיכנס לתוכנו. עלינו לאחוז באמונה ובידיעה כי בכוחנו להטות את גורלנו, שאחרת אנו בני בליעל. כלומר, בלי יעל, שאין באפשרותנו להתעלות מעל הרגש והמחשבה והכאב, והם אלה ששולטים בנו. הפרשה עוסקת גם במלחמה במדינים, המדינים מסמלים את כל הדינים שיצרנו בעבר, כוחות שליליים, שעלולים לחזור ולפגוע בנו. בחודש תמוז אנו יכולים לפגוע בעצמנו על ידי רגשות של דין וביקורתיות ולכן מופיע עניין המלחמה במדיינים בפרשות בלק, פנחס ומטות, זה הזמן להלחם בכוחות אלו על ידי סובלנות, פתיחות ואהבת חינם. כך נתקן את הדינים, חוסר הסובלנות ושנאת החינם שגרמו לחורבנות ולאסונות באלפי השנים האחרונות בתקופת ימי בין המצרים.

על מנת להמחיש עד כמה מסוכן מצב דברים בו הרגש שולט בנו, מתארת הפרשה בהמשך את עניין ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, שאינו נכלל בשטחה של הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב, של השבטים ראובן, גד וחצי המנשה.

האר”י מסביר מדוע דווקא השבטים הללו לא נכנסו ארצה, ובהסברו הוא לוקח אותנו חזרה ליום עיבורם של השלושה:

כשיעקב בא אל לאה בליל כלולותם, בטוח היה כי מדובר ברחל ובעת זיווגם כיוון להביא את נשמתו של יוסף לעולם. אולם היה זה ראובן שבא לעולם, ומאחר שנפל פגם במחשבתו של יעקב, מאוחר יותר, כשהוא מברך את בניו, הוא אומר לראובן “פחז כמים אל תותר” – אתה יצאת כמו מים וכל הכוונות שנתתי לא באו לידי ביטוי בך. התוצאה היא ש-500 שנים לאחר מכן שבט ראובן לא יכול להיכנס לארץ.

עניין דומה קרה גם עם גד. לאה ראתה שנולדו לה כבר ארבעה בנים והיא אינה מצליחה להכנס עוד להיריון, ובאותו לילה שיעקב אמור היה לבוא אליה היא שמה במקומה את שפחתה – את זילפה. יעקב לא ידע וכשנולד הבן אומרת לאה “בא גד”, כלומר בא המזל, אבל בתורה נכתב “ותאמר לאה בגד”, האלף שמסמנת את האור נפלה ובגד זו בגידה. כך גם לגבי מנשה. בתורה מסופר שדינה, בתה של לאה, נאנסה ע”י שכם בן חמור וכי מהאונס נולדה תינוקת בשם אסנת, שלימים אבדה והתגלגלה עד למצרים הרחוקה, שם אומצה ע”י כהן און שגידל אותה כבת. לפני שיעקב אבינו החביא את אסנת תחת הסנה (מכאן שמה), הוא יצר תכשיט זהב שעליו שמות קדושים לשמירה עליה. לימים, כאשר בגרה, ויוסף עלה לגדולה במצרים. מסופר כי יוסף היה אחד משבעת הגברים היפים ביותר בעולם וכשעבר עם כרכרתו בשכונות העיר עמדו הבנות על הגגות וצפו בו, תוך שהן מנסות למשוך את תשומת ליבו בקריאות ובהשלכת תכשיטים. כשעבר יוסף ליד ביתה של אסנת הרגישה שהוא בן זוגה האמיתי והשליכה עליו את תכשיט הזהב איתו נמצאה כתינוקת. כאשר יוסף ראה על התכשיט שזרקה עליו את שם הקודש בעברית, הבין שהיא מבית אביו ושזו האחיינית שלו שאבדה. השניים התחתנו ונולדו להם שני בנים – מנשה ואפרים. כשיוסף מביא את השניים לקבל ברכה מיעקב לפני מותו, הוא מעמיד את מנשה הבכור לימינו של יעקב ואת אפרים לשמאלו, ואילו יעקב מסכל ידיו כך שימינו על אפרים ושמאל על מנשה – מדוע? הזוהר מסביר כי אמו של מנשה נולדה באונס, כלומר המחשבה והרגש לא היו במקום הנכון, הכוונה השלילית הזאת יצאה ראשונה בבנה הראשון, הוא מנשה, ולכן הוא נולד חציו שלם (מאביו, יוסף) וחציו פגום ולכן חציו נשאר מחוץ לארץ וחציו נכנס.

התורה מביאה למעשה סיפור על שלושה שבטים שלא נכנסו לארץ בגלל אי שליטה ברגש ובמחשבה בזמן שהכי קשה לשלוט בהם, בעת הזיווג ובתאוות יצרים. ללמדנו עד כמה גורלית כל נקודה בחיינו ועד כמה חשובה הכוונה והמחשבה הנכונה ועד כמה עלינו להתאמן לשלוט ברגשות שלנו, וזה הסוד והלימוד של פרשת מטות, שיש לנו את הכוח להטות את הגורל ע”י כך שנטה את הרגש מכזה שעניינו פירוד בינינו לבין אחרים ופירוד בינינו לבין הבורא לכזה של אחדות. השיא של שלושת השבועות הוא ט’ באב, חורבן הבית, שקרה בגלל פירוד, בגלל שנאת חינם. הלימוד מפרשת מטות הוא לדעת להטות בחזרה את הרגש ולחבר אותו מחדש עם אור הבורא.

לשמיעת לימוד בפרשת השבוע הנוכחית לחץ/י כאן

לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנסו לאוניברסיטה של חיים קבלה