נישואין, חופה וקידושין

נישואים עפ”י הקבלה

אחד הרגעים החשובים בחייו של אדם הוא היום שבו הוא בא בברית הנישואים. ואולם, בעולם המערבי דהיום נראה כי מוסד הנישואים נמצא בקשיים גדולים. נראה שאצל רבים המשמעות והחשיבות של נישואים כמעט שאבדה מן העולם, ועם זאת עדיין נטיית ליבם של האנשים היא להתחתן. עם כל השם הרע שיצא למוסד הנישואין, ישנם רבים שמצליחים לחוות את הזוגיות שלהם בדרך שמעוררת השראה. הסיפוק המיוחל שאפשר להגיע אליו באהבה ובשותפות של חיי נישואים מוצלחים הוא משאת נפשם של רוב בני האדם, אפילו אם, הגיונית ורגשית, הם כבר התייאשו מכך לאחר זמן רב של חיפוש והתנסות. מפגש אחד, שתי מילים, וכל החשק והגעגועים לאהבת אמת מתפרצים בכל הכח אל פני השטח “אולי הפעם זה אמיתי, אולי זה מה שחיכיתי לו כל השנים”.

על מנת להבין מה עומד מאחורי נושא האהבה, הזוגיות והנישואין עלינו להבין את המשמעות העמוקה של חופה וקידושין ולשם כך עלינו להתחיל מהתחלה, מ”בראשית”.

בספר “בראשית” מסופר לנו כי האדם נברא בצלם – “בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם” (בראשית, א’, 27). בפסוק הבא כתוב “ויברך אותם אלוהים…” ואז בא פרק ב’ ואומר שאדם היה לבדו, ואלוהים הפיל עליו תרדמה ולקח ממנו צלע “ויבן ה’ אלוהים את הצלע”. חז”ל מפרשים, שאדם הראשון היה אנדרוגינוס והיה צורך להפריד בין שני חלקיו – הזכרי והנקבי. זאת כדי לתת אפשרות לשני החלקים למצוא זה את זה, לבחור ולהתחבר זה עם זה מכחם ומבחירתם הם.

לכן, הפיל אלהים תרדמה על האדם, הפריד ממנו “צלע”, וממנה בנה את האישה. התפישה הקיימת עוד מתקופת ימי הביניים היא שהאישה נבנתה מצלע – עצם, אחת מעצמות בית החזה. הזוהר מסביר שאין הכוונה לעצם מבית החזה אלא צלע, מלשון צד (כמו צלעותיו של משולש). כלומר, לאחר שהפיל הבורא תרדמה על אדם הראשון, הפריד ממנו צד, את הצד הנקבי שבו. מוסיפים חכמים, “ויבן ה’ אלוהים את הצלע”, “ויבן” – נתן בה בינה יתרה. מכאן למדים שלאישה יש בינה יתרה בכל מה שחשוב בחיים.

הסיפור המקראי הוא, לפי הזוהר, רמז וצופן לידע יותר מעמיק. הזוהר מזהיר שלא לקחת את ספורי המקרא כפשוטם, במובן המילולי שלהם. לכל סיפור ישנם עומקים החבויים בתוכו המכילים את סודות היקום ואת המפתחות להצלחה בכל תחום.

משמעות הסיפור, לעניינו היא שכל המין האנושי היה כלול בתוך אדם הראשון כנשמה אחת גדולה שיש לה צד זכרי וצד נקבי. הצד הזכרי הוא אדם והצד הנקבי חווה. בעולם שלנו, מלמד אותנו ספר הזוהר העניין מתבטא בכך שכאשר נשמה יורדת לעולם היא נחלקת לשני חלקים, חלק אחד יורד לגבר והחלק השני יורד לאישה. ולפיכך, מרגע שאנו עומדים על דעתנו אנו מתחילים להרגיש שאנו חסרים, ומכאן גם המימרא לפיה “אדם שאינו נשוי אינו אדם” (מסכת יבמות ס”ג, א). מדוע זה שאינו נשוי אינו אדם? הוא פשוט חצי אדם וכל זמן שהוא לא מצא את המחצית החסרה שלו הוא ירגיש חסר, לא שלם. כמובן שמי שחסר לו חלק כל כך נכבד, אומרים החכמים, יתקל בבעיות של תפקוד.

העובדה שעמוק בפנים, ברובד הנשמה, כל אחד מאיתנו הינו רק מחציתה של נשמה משפיעה רבות על הדחפים, החלומות והמניעים שלנו. לכולנו יש געגועים גדולים להגיע לשלמות, לאחדות אמיתית. זו הזוגיות שחולמים עליה, שרים עליה וחותרים לקראתה.

כמובן שנשארת בעיה והיא איך למצוא את המחצית שמתאימה לנו, אותה נשמה תאומה שלנו. איך נדע מי הוא/היא המיועד/ת שלנו. האר”י הקדוש מלמד שכאשר אדם מגיע לעולם בפעם הראשונה, בגלגול הראשון, בת זיווגו נולדת בסביבתו, ולכן מרגע שהגיע לגיל נישואים הם נפגשים חיש מהר וללא הפרעה. ואולם, אם חטא אותו אדם וצריך היה להתגלגל שוב ושוב לצורך תיקונו, אזי בת זוגו אינה מזדמנת ברגע אלא לאחר טורח גדול, לפי שמקטרגים עליו מלמעלה (מעשיו הרעים מן הגלגולים הקודמים) ומכניסים ביניהם, או בין משפחותיהם, ריבים עד החתונה, שנאמר “קשה זיווגם כקריעת ים סוף”, וזה אחד הסימנים כי מדובר בזיווג אמיתי. כתוב בתלמוד: “אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום לפני יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני” (סוטה, דף ב’ עמוד א’). כלומר יש כיסוי לביטוי השגור “לכל סיר יש מכסה”. לכל אחד יש זוגיות שנקבעה עוד לפני שנולד. ובכל זאת, מדוע יש כל כך הרבה מקרים בהם הזוגיות לא עולה יפה? מוסיף התלמוד באותו מקום “מזווגים לאדם אשה לפי מעשיו”. כלומר, לא כל אחד זוכה לנשמתו התאומה. לפי חכמת הקבלה ולפי מה שרובנו יודעים עמוק בפנים הרי “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”. כלומר, ככל שהדבר בו אנו חושקים חשוב לנו יותר, אנו מצפים לכך שמחירו יהיה גבוה יותר. יחסים של שלמות, שנים שהם אחד, ניתן להשיג ולקנות במאמצים מרובים.

ניתן לחלק זאת לשני חלקים:

א. מציאת הנשמה התאומה עד הנישואין

ב. השמירה, הטיפוח והפיתוח התמידיים של הזוגיות לאחר הנישואין

כל אלה צריכים מודעות רוחנית כפי שנאמר לעיל, מה באתי לתת? ולא רק מה אני רוצה לקבל? חייבת להיות שפה משותפת של חזון רוחני משותף של הדרך, הפרנסה וצורת גידול המשפחה. וזה דורש עבודה רבה לכן אומרים חז”ל “קשים זיווגים כקריעת ים סוף”. רק שורה בלתי נפסקת של ניסים רוחניים יכולה לאפשר אהבה של ממש לאורך שנים רבות וזה דורש מחוייבות ועבודה. לעומת זאת השכר הוא עצום כי הסיפוק של אהבה בזוגיות אמיתית יכול למלא מצברים, לפתוח את הנשמה ולאפשר חיים שיש בהם מילוי, סיפוק, יצירתיות והשגיות ללא גבול.


ומה קורה כשמחברים שני חצאים שאינם של אותו שלם? איך אותו שלם יתפקד כמו שלם אמיתי? אומר האר”י, כי אם שניים החליטו להתחתן אין מתאימים מהם שיתחתנו, שנאמר “הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו”. לפי הזוהר אנחנו מבינים שהפגישה בין שתי הנשמות התאומות אינה מספקת לצורך חזרתן להיות שוב נשמה אחת. על מנת ליצור את החיבור הזה, היוצר נשמה אחת בשני גופים, ועל מנת לוודא שהוא גם יחזיק מעמד, לשם כך נועד טקס הנישואין.

תנאים מקדימים לנישואין

השלב הראשון נקרא תְנַאִים. פעם היה נקראשלב זה – האירוסין, אולם בגלל אופיו ההפכפך של הדור הצעיר, כמעט שנעלם מנהג התנאים ואיננו. כיום, נקבעים התנאים ממש בסמוך לחופה. מדובר בטקס שהוא כמעט כמו טקס שטר הכתובה. שטר התְנַאִים ערוך כמו הכתוּבּה. זהו חוזה חתום ע”י העדים ועל ידי הצדדים שמחליטים ביניהם כי בתאריך מסוים או עד לתאריך מסוים יתחברו בני הזוג ויהפכו שוב לאחד.

משמעותם של התְנַאִים

לאחר שים סוף נבקע נאמר “וישוב הים לאיתנו”. מפרש רש”י: וישוב הים לתְנאיו (אותן אותיות). מסביר הזוהר, כי כאשר נברא הים בששת ימי בראשית הוא נברא עם תנאים מסוימים (הרכב המים – חמצן ומימן ביחס מסוים, תכונות המים  - קופאים באפס מעלות ורותחים במאה, וכיוב’) ובין השאר נקבע כי כאשר משה ובני ישראל ירצו לעבור דרכם הם ישנו את האופי שלהם ויתנהגו בצורה שונה. כלומר כל הניסים שקרו אי פעם בהיסטוריה כבר נבראו בששת ימי בראשית וכל שנותר הוא למשוך את הנס. בדומה, כך גם האדם, נולד עם תנאי הקובע שהוא חצי. אבל כאשר מגיע הזמן הנכון צריך לעורר את התנאי הראשון והוא שרק עם המחצית השניה שלנו אנחנו אחד. זה מהותו של שלב התנאים.

במהלך אותו טקס, ממלאים את שטר התנאים (אותו ניתן להשיג בחנויות לספרי יהדות וצרכי דת) ומבצעים טקס של קניין והתחייבות. לאחר מכן שוברים צלחת חרס, רמז לכך כי בדומה לחרס שבור, שניתן להדביקו בקלות, כך גם החיבור בין חלקי נשמתנו שנשבר בעבר ניתן להדביקו ולתקנו על ידי החופה.

הכתובה

לאחר קביעת התנאים מממשיכים הצדדים לכתובה, המדברת על המחויבות של החתן לכלה, שכאמור אין כאן שוויון ביניהם – האישה נותנת והגבר הוא המקבל ולכן הוא חייב לתת לה בחזרה כדי לאזן את המצב, ולפיכך הוא מתחייב בתנאים ובכתובה.

החופה

הזוהר מדבר בפרשת תרומה, העוסקת בבניית המשכן, על החופה, ולא בכדי אחת משבע הברכות שמברכים בחופה היא ברכת “בניית בניין עדי עד”, רמז לחשיבות שביצירת הזיווג והבאתו בברית הנישואים, כעין בניית מקדש שתשרה בתוכו השכינה. כך גם על הזוג להתייחס לזיווגו במשך שנותיו – כאל מקדש, שאחרת יהא כאן חורבן.

לפני שמתחיל סדר החופה, מנהג בכמה עדות, שהכלה מסתובבת מסביב לחתן שבע פעמים. “לסובב” מלשון סיבה, שהיא הסיבה והגורם לגילוי שבעת האורות המקיפים שלו. עפ”י הזוהר, היכולת של הגבר לגלות אור בעולם היא מאוד מוגבלת. יכולת זו נמצאת אצלו בפוטנציאל ויוצאת לפועל רק כשהוא מתחתן והיא נקראת אור מקיף. מדובר באורות רוחניים שהגבר אמור לגלות בחייו, וגילויים תלוי באישה. זוהי גם משמעות הטלית שעוטפת את הגבר מבחוץ וגם תפקידה למשוך אותם האורות. לכן האישה היא זו שקונה את הטלית והיא שייכת לה למשך כל חייו, ואם גבר ירצה להחליף את טליתו יצטרך לבקש את רשותה.

סדר החופה

בחופה יש צורך בשני עדים כשרים, שנאמר “על פי שני עדים יקום דבר”, אבל אין די רק בעדים אלא גם המוזמנים לחופה צריכים להיות במודעות של לעזור לשניים להיות אחד, וכך גם מי שעורך את הטקס ומברך את הברכות.

הברכות

החופה מתחילה בברכת בורא פרי הגפן, שכן בכוחו של היין למשוך אורות עליונים, וכאן אנו מושכים את הכוח של הקב”ה – זעיר אנפין – ואת כח השכינה שמתגלמת בכלה לשם יצירת חיבור ביניהם שיהיה זה “זיווג מהשמים”. כאמור, חיבור זה צריך להיות במחשבה ובמודעות של כל המשתתפים בטקס – החתן והכלה, עורך הטקס והמוזמנים.

לאחר מכן מברכים את ברכת האירוסין – “ברוך אתה… על העריות, ואסר לנו את האסורות והתיר לנו את הנשואות לנו ע”י חופה וקידושין…” ואז שותה המברך ונותן לחתן ולכלה לשתות מהיין. זו הברכה הראשונה שיוצרת את החיבור בין השניים שיהפוך אותם לאחד.

אז מגיע שלב הטבעת, אשר רצוי שתהא מזהב, כי זו מתכת שיש לה מסוגלות להוציא את החופה לפועל יותר טוב (למרות שעפ”י ההלכה די שהטבעת תהא שוות פרוטה). בחופה היהודית רק החתן אמור ליתן טבעת, שנאמר “ונתן בידה”. האישה פטורה מכך, וזאת מפני שהיא נותנת עצמה, שכאמור יש כאן חוסר איזון והגבר צריך את האישה יותר משהיא צריכה אותו.

מדוע דווקא טבעת ולא חתיכת זהב, הרי אין שום הלכה שעל הכלה לשאת את הטבעת לאחר החופה? עפ”י חכמת הקבלה עיגול הוא סמל השוויון (לדוגמה: שולחן דיונים עגול) ומכאן גם תפקיד הטבעת, שכאמור הגבר והאישה שונים זה מזה ואין שוויון ביניהם, אבל לאחר החופה הם הופכים להיות “אחד”, להיות שווים, וזהו ה”עיגול”, שבו כל נקודה זהה לרעותה.

מנהג מקובלים הוא כי מבחוץ הטבעת היא מעט רבועה וארבע פינותיה הן כנגד אותיות יהו”ה שהשכינה ביניהן, אבל בפנים הטבעת היא עגולה.

מדוע בצורת טבעת דווקא ולא מטבע? ישנה חשיבות לכך שצורת העיגול תהא דווקא ריקה, שמעתה יצטרכו השניים למלאה באור.

לאחר מכן מנהג הוא לברך “בורא מיני בשמים” כשהברכה נעשית על “הדס” שמסמל את כוח המעגליות והאיזון.

שבע הברכות

אחרי שהחיבור בין השניים נעשה מגיע סדר “שבע הברכות”, שנועדו לוודא שאותו חיבור יחזיק מעמד. המבנה של “שבע הברכות” נועד ליצור הגנה של מגן דוד, שכן מבנה זה הוא כנגד שבע הספירות.

שבירת הכוס

מדוע מנהג הוא לשבור את הכוס לאחר “שבע הברכות”? התשובה הידועה היא “זכר לחורבן”, אולם אין זה מדויק. אמרנו כי הזוגיות של החתן והכלה אמורה להיות “בית מקדש”, מקור רוחני, מקור של אור שיאיר על הסביבה שלו. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ולכן במעמד שבו השניים מבינים שהפכו ל”אחד” צריך להזכיר להם שיזהרו שלא להכניס “חשבונות” ביניהם, כי ברגע שתיכנס ביניהם שנאת חינם אזי בית המקדש שהקימו יכול להישבר לאלפי רסיסים כמו אותה כוס זכוכית שהחתן שובר, ובניגוד לחרס, קשה מאוד להדביק אותה חזרה, אם בכלל.

אחרי החופה, תהליך החיבור בין החתן והכלה נשלם סופית באמצעות הייחוד המהווה אמצעי ליישב חלק מנשמת הגבר בתוך האישה. כך מקבלת האישה את האורות המקיפים של בעלה וכך היא יודעת לאיזה כיוון לדחוף אותו.


ללימוד נוסף מומלץ להיכנס לקורס משמעותם של טקסים ומצוות על פי הקבלה ובקורס קורס התיקון האישי- רמה ב’ – גלגולי נשמות באוניברסיטה של חיים קבלה


אם המאמר הנ”ל עניין אתכם אתם עשויים גם להתעניין בדף הבא במוזיאון של חיים קבלה