ר’ יהודה לייב הלוי אשלג

הרב יהודה לייב הלוי אשלג נולד בפולין בשנת 1884 ונפטר ביום הכיפורים שנת תשט”ו (1954).

בגיל 19 הוסמך הרב אשלג לרבנות ובמשך 16 שנה שימש כדיין וכמורה בווארשה. מורו היה ר’ יהושע מפוריסוב. זמן מה לאחר שהוסמך לרבנות, כך עפ”י מכתב שכתב לבן משפחה, התגלה אליו מקובל נסתר שלימד אותו את חכמת הקבלה. בשנת 1921 עלה הרב אשלג ארצה והתיישב בעיר העתיקה בירושלים, שם התגלה והתפרסם כבעל ידע רב בחכמת הקבלה. מהעיר העתיקה עבר להתגורר בשכונת “גבעת שאול” ואף כיהן שם במשך שנים אחדות כרב השכונה.

חזונו הגדול של הרב אשלג היה לחולל מהפכה בתחום לימודי הקבלה בפרט, וכפועל יוצא אף בעולם היהודי ובעולם כולו, ככלל. חזונו הנחה אותו לעזוב את ווארשה, שבה זכה לכבוד והערכה יוצאים מגדר הרגיל, ולעלות לירושלים כאלמוני.

השקפתו של רבי אשלג לגבי לימוד הקבלה באה לידי ביטוי במשפט הפותח את הקדמתו לספרו “תלמוד עשר הספירות”: “בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל”.

המהפכה אותה חזה הרב אשלג מבוססת על לימוד הקבלה ככלי רוחני-הגיוני להבנת חוקי היקום, ובמיוחד את העיקרון “ואהבת לרעך כמוך” אשר אמורים להביא את עם ישראל ואת העולם כולו לתהליך שבו יהפוך טבע האדם מאנוכי לכזה של נתינה, אהבה ודאגה לזולת. כשם שתהליך זה חייב לקרות אצל פרטים בעולם כולו ללא הבדל של דת, גזע או מין, כך הוא אף חייב לקרות אצל האומות השונות ולהשפיע על היחסים ביניהן.

המיוחד בכתביו של הרב אשלג הוא בגישה הטוטאלית שלו כלפי המרכזיות של עיקרון אהבת הזולת בכל צורת חיים – רוחנית, דתית או חברתית – כסגולה הכרחית להצלחה. בכך התווה חזון רוחני-יהודי שהוא גם אוניברסאלי וגם רחב אופקים באופן יוצא דופן לתקופתו ולסביבתו היהודית ציונית, או ה-חרדית, שהתאפיינו בלאומנות ובהסתגרות כלפי השונה והזר.

הרב אשלג תמך באופן עקרוני בתפישת העולם הסוציאליסטית, אולם בד בבד טען במאמריו כי בצורתה הנוכחית (אמצע המאה ה-20) סופה להיכשל, מכיוון שהקומוניזם והסוציאליזם העולמי אינם מבוססים על העקרונות הרוחניים של הקבלה (לפרטים ראה: ספר מתן תורה, מאמר השלום), על אף שהרעיון בבסיסם טוב ומומלץ. עוד בשנות השלושים חזה הרב אשלג בדיוק נמרץ במאמריו את נפילתו של הקומוניזם העולמי (כפי שאירע בסוף שנות ה-80), על רקע אי תפקוד כלכלי ואדמיניסטרטיבי ואת קריסתה של הכלכלה הסוציאליסטית. לדעתו, הדרך היחידה לשינוי חברתי אמיתי, אשר יציל את האנושות מייסוריה הבלתי נגמרים, היא דרך העבודה הרוחנית האישית ולא רק בדרך של שינוי שיטת הממשל.

באותה מידה של מהפכנות התווה הרב אשלג אידיאולוגיה מעשית ויישומית לגבי הדרך בה יש לתפוש את התורה והמצוות ככלי לשיפור עצמי, כאשר המטרה היא מאד ברורה כפי שהוא מתאר זאת בהמשך דבריו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, וכתשובה לכל שומרי הדת והמסורת ששואלים לשם מה עליהם ללמוד את תורת הקבלה:

“אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה. והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחנו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להיסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול”.

הרב אשלג מדגיש במאמריו ובכתביו את הקשר בין ההתפתחות האישית-הרוחנית, לבין העלייה במעלות סולם העבודה הרוחנית (מכאן שמו של פירושו על הזוהר, פירוש הסולם) לבין התוצאות המעשיות של שיפור העולם בו אנחנו חיים ותיקונו במימד האישי וגם במימד העולמי. כל זה במטרה להביא לעולם טוב יותר לכל הבריות. לדעתו, רק לימוד הקבלה יכול להבהיר את הקשר בין התורה והמצוות לבין שיפור החיים באופן אישי וחברתי כאחד, מתוך הבנת התכלית שלשמה נברא העולם.

התפישה המעשית והיישומית שמתבטאת בכתביו של הרב אשלג מופיעה בצורה בולטת אצל רבים מממשיכי דרכו ותורתו ברחבי העולם. רובם מייחסים משמעות עיקרית להתקדמות ולשיפור האישי והחברתי של הקהילה תוך כדי שימת חשיבות פחותה עד כדי התנגדות מוחלטת, במקרים מסוימים, לנושאים כמו מסורת ומנהגי אבות, במקרה שאלו האחרונים סותרים את התכליתיות ואת התועלת לשיפור המציאות.

כאמור לעיל, הרב אשלג ידוע בכינויו “בעל הסולם” על שם אחת משתי יצירותיו העיקריות – פירוש “הסולם” שכתב לספר הזוהר. כתיבתו של חיבור זה ארכה כעשר שנים משנת תש”ג (1943) ועד שנת תשי”ג (1953), ובסופה הועמדו והודפסו עשרים ואחד כרכים של הזוהר עם תרגום לעברית ועם פירושו של הרב אשלג בדרך קבלת האר”י. חיבור חשוב ועיקרי נוסף אשר נכתב בשנת תרצ”ג (1933), הוא “תלמוד עשר הספירות”, המיוסד על כתבי האר”י. מדובר בשישה עשר כרכים המהווים עריכה מחדש של כתבי האר”י, לאו דווקא לפי סדר או זמן כתיבתם, כי אם לפי סדר ההשתלשלות של הבריאה מראשיתה ועד למצבה הנוכחי. פירושו המדוקדק, המסודר והמקיף של הרב אשלג לכתבי האר”י בתלמוד עשר הספירות מהווה אבן דרך היסטורית בלימוד הקבלה למתחילים ולמתקדמים כאחד. שיטתו הייחודית של הרב אשלג בפירושו לקבלת האר”י הניחה את היסודות ללימוד הקבלה ע”י ההמונים כפי שתכנן, חלם וחזה.

כמו כן, הרב אשלג כתב את הפירוש “פנים מאירות” ו”פנים מסבירות” לספר “עץ חיים” של האר”י (פירוש זה נכתב ופורסם בשנות ה- 20 בלונדון כניסיון ראשון לבניית שיטת הלימוד לפני כתיבתו של תלמוד עשר הספירות).

הרב אשלג פרסם חוברות לציבור הרחב (קונטרסים), ובין היתר, את “מתן תורה”, “הערבות” ו-”השלום”, העוסקים בהנחלת השקפת עולמו לציבור זה. בנוסף, כתב הקדמות שונות ללימוד קבלה, המבארות את האופן הראוי ללימוד בכתביו, ובהן: “מבוא לספר הזוהר”, “הקדמה לספר הזוהר”, “פתיחה לחוכמת הקבלה”, “פתיחה לפירוש הסולם”, “פתיחה כוללת לעץ חיים” ו”הקדמה לתלמוד עשר הספירות”. בשנת 1940 הוציא הרב אשלג לאור את עיתון “האֻמָּה” ובו התכוון להציג את הקבלה בפני האדם החילוני בשפה מודרנית ומדעית (שלטונות המנדט בארץ ישראל סגרו את העיתון בתואנה שהוא מטיף לקומוניזם). בשנותיו האחרונות כתב את “כתבי הדור האחרון”, ובהם ניתח משטרים חברתיים שונים ואף התווה תכנית לבניין החברה העתידית המתוקנת.

מעבר לכתיבת פרשנויותיו ורעיונותיו, פעל הרב אשלג אף רבות לקידומם ולהפצתם. לשם כך, נפגש עם ראשי היישוב דאז, ובעיקר, מסיבות מובנות, עם מנהיגי תנועות הפועלים, ובין היתר, דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, חיים נחמן ביאליק ועוד רבים אחרים. מפגשיו הותירו רושם רב על האישים שפגש ולמרות זאת לא הביאו לתוצאות מיידיות בתחום החברתי והפוליטי למרות שלכך הם נועדו.

החידוש בדרכו של הרב אשלג, בכתביו ובדרך הלימוד שהנהיג, הוא לא רק בכך שלראשונה בהיסטוריה הפך הלימוד בספר הזוהר ובכתבי האר”י לנגיש להמונים, כי אם גם בכך שכתביו ושיטת הלימוד שהנהיג תמכו בביטול ההגבלות המסורתיות על לימוד הקבלה. הרב אשלג נפטר ביום הכיפורים תשט”ו (1954) והוא קבור בהר המנוחות בירושלים.