שביעי של פסח

שביעי של פסח – יום קריעת ים סוף

היום השביעי משבעת ימי הפסח נחשב כחג של ממש על פי התורה: “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:” (במדבר, כ”ח, כ”ה), היום האחרון לאכילת המצה וההימנעות מאכילת חמץ. מעטים מקשרים את קדושתו של היום הזה לאחד האירועים הגדולים ביותר שהטביעו את חותמם על הדמיון האנושי – קריעת ים סוף.

קריאת התורה של יום השביעי של פסח היא הקריאה מפרשת בשלח בספר שמות, סיפור קריעת ים סוף.

האר”י הקדוש שואל בספרו שער הכוונות:

• “מדוע נחשב יום שביעי של פסח ליום חג כאשר הימים שלפניו הם חול המועד”?

• “מהי קריעת ים סוף עבורנו? ומהי הדרך הטובה ביותר לקבל תועלת מיום שביעי של פסח?

השבוע הראשון של ספירת העומר

האר”י הקדוש מלמד אותנו שהאור של החירות שהתגלה בליל יציאת מצרים (ליל הסדר) היה התגלות מלמעלה שהגיעה מן המאציל העליון. ההתגלות הזאת אפשרה שינוי תודעה דרמטי אצל אומה של עבדים, שינוי שאפשר להם לקום ולצאת מכלא העבדות שלהם – מצרים. מכיוון שהיה זה אורו של המאציל שגרם את השינוי ולא ההתעוררות של עם ישראל להרוויח את חירותם, נעלם האור הזה למחרת הפסח. לאחר שטעמו בני ישראל את טעם החירות, נפלו חזרה למדרגת העבדים רק שלא נפלו עמוק כל כך מכיוון שטעם החירות עוד היה חקוק בדמיונם ובליבם מרוב גודלו ועוצמתו. ובכל זאת, התנהגותם במדבר היתה קרובה יותר להתנהגות של עם של עבדים ולא לזו של בני חורין אמיתיים, כאלו שלוקחים אחריות על חייהם.

בימי ספירת העומר עמלו בני ישראל לתקן את רושם העבדות שנשאר בהם ממצרים. למרות שהיו בני חורין, תכונות העבדים עדיין שלטו ברובם – לחץ, פחד, האשמה, רגשות אשמה, כעס, נרגנות, תלונות ותסכול.

בכל אחד משבעת השבועות היה על בני ישראל לתקן ספירה אחת משבע הספירות התחתונות כך שבסוף ארבעים ותשעת הימים יוכלו להתחבר לחירות – ספירת בינה, בזכות ולא בחסד וזה קרה במעמד הר סיני, הוא חג השבועות.

האר”י הקדוש מלמד אותנו שהתיקון של ספירת חסד כולל בתוכו את יתר הספירות כמו שספירת חסד כוללת בתוכה את הספירות שמתחתיה. משום כך, השבוע הראשון של ספירת העומר מלא באורות רבים ולכן אלו הם ימים של חג. ביום השביעי של פסח נשלם התיקון של השבוע הראשון ומתגלים האורות שלו וזה הופך את היום הזה ליום של חג ממש.

לא במקרה, זהו יומו של המבחן הגדול ביותר בתולדות סיפור יציאת מצרים, היום בו הגיעו בני ישראל לים סוף. כאשר בני ישראל עומדים מול מכשול המים הגדול של ים סוף, הם מותקפים מאחוריהם על ידי המצרים. כמובן שהתגובה הראשונה היא הפחד והספק של העבד מאתמול. אבל את הפחד מחליף האומץ, והאמונה גוברת על הספק. בזעקתם של בני ישראל אל הבורא הם מגלים את הדרך אל המקום הגבוה ביותר שאדם יכול לבוא אליו, הם מתחברים למחשבת הבריאה ולמקום ממנו שופע המזל. בני ישראל מגלים את הסוד לשנות את הטבע ולשלוט בו. משה חוצה את ים סוף במטהו וכאשר נחשון בן עמינדב קופץ למים ויתר העם אחריו מתגלה גודלו של הנס שהפך להיות המפורסם ביותר בהיסטוריה.

חג שביעי של פסח הוא הזדמנות גדולה להתחבר לאחד מטכסי ההתבגרות החשובים של האנושות, היכולת לגבור על הספק ועל גבולותיו של ההיגיון. היכולת להתחבר לראשית הבריאה ולדלות משם את האמונה בטוב, האמונה בכך “שלא יכול להיות שהבורא הביא אותי עד הלום וייתן לי להיזרק אל הכלבים”.

הטקסים של שביעי של פסח

שביעי של פסח נחגג כמו כל יתר שלושת הרגלים, התפילות, סעודות החג (אחת בערב חג והשניה לאחר תפילת שחרית של החג).

החיבור המיוחד ליום שביעי של פסח וקריעת ים סוף מתבטא בקריאת התורה בבוקר החג שהיא סיפור קריעת ים סוף מפרשת בשלח ושירת הים.

מנהג נוסף שמוזכר בכתבי האר”י הוא “לקום קודם אשמורת הבוקר ולקרוא סוד קריעת ים סוף והאדרא בזוהר” (פרי עץ חיים), יש הנוהגים לקרוא את סיפור קריעת ים סוף בבית הכנסת ללא ברכה מן התורה למרות שניתן לעשות זאת בבית ולקרוא מן החומש. יש הנוהגים לשים כלי מים במרכז החדר ולעמוד סביבו בזמן ששרים את שירת הים או לאחריה.

בקהילות רבות השוכנות לחוף הים פשט המנהג ללכת ביום שביעי של פסח לחוף הים ולשיר את שירת הים, יחד, בציבור.