פורים

פורים עפ”י המסורת

מקור החג הוא במגילת אסתר, שם מסופר על הצלתו של העם היהודי בתקופת האימפריה הפרסית מהשמדה. שמו של החג נגזר מהמילה פור (גורל), זהו הפור אשר הטיל המן ובו נקבע היום להשמדת העם היהודי. ואולם, בסופו של דבר התהפך הגורל והיהודים הם אלה שהרגו באלו שקמו עליהם להורגם. לפיכך, נקבע יום זה, י”ד בחודש אדר, כיום הודיה על נס הגדול שקרה. חכמים תיקנו כי בערים שאינן מוקפות חומה נהוג לקיים את חג הפורים ב- י”ד באדר, ואילו בערים שהיו מוקפות חומה (כגון: ירושלים) חוגגים את הפורים ב- ט”ו בחודש, שושן פורים.


חג הפורים מתאפיין בארבע מצוות:

קריאת מגילה – בליל חג הפורים וכן בבוקרו מצווה לקרוא במגילת אסתר, וזאת כחלק מפרסום הנס והודיה על הנס הגדול שקרה.

שלוש המצוות הבאות מקורן במגילת אסתר (פרק ט’ 22), הקובעת כי ימי הפורים יש “… לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מתנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”:

סעודת פורים – כאמור, במגילת אסתר נקבע כי ימי הפורים, שבהם נחו היהודים מאויביהם, ואשר הפכו “מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב” יש לעשותם ימים של משתה ושמחה. בתוך כך נקבע, כי יש לערוך סעודת פורים ביומו של החג ולשתות בה יין, והגמרא במסכת מגילה אף קבעה כי על האדם לשתות ולהשתכר עד דלא ידע להבחין בין “ברוך המן לארור מרדכי”.

משלוח מנות – בהתאם לאמור במגילה, אנו מצווים לשלוח משלוח מנות לחברינו. חז”ל למדו מציון המילה “מנות” ברבים ו”רעהו” ביחיד, כי על כל אדם לשלוח לפחות שתי מנות ולפחות לאיש אחד.

מתנות לאביונים – אף לגבי מצווה זו דרשו חז”ל – “מתנות” ברבים, משמע שתי מתנות לפחות, ו”אביונים” ברבים, משמע לשני אביונים לפחות.

מחצית השקל - תרומה של שווה ערך ל-10ג”ר כסף (20 ש”ח) למטרת צדקה עבור כל אחד מבני המשפחה.

מנהגי חג נוספים הם לבישת תחפושות, אכילת אוזני המן וחלוקת דמי פורים לילדים.

תפילה:

בתפילת העמידה וכן בברכת המזון נהוג להוסיף קטע הודיה – “על הניסים”. כן נהוג לקרוא בתפילת שחרית פעם נוספת את מגילת אסתר, וכן נהוג לקרוא בתורה את פרשת מלחמת עמלק שבפרשת בשלח.

תענית אסתר:

יום י”ג באדר נקבע כתענית אסתר, זכר לתענית שגזרה אסתר על עצמה ועל העם היהודי קודם שנכנסה למלך אחשוורוש על מנת לבקש ממנו להפר את מתן התוקף שנתן לגזירתו של המן הרשע, לפרוע ולהרוג ביהודים ביום י”ד באדר. כאשר ערב פורים חל בשבת מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי הקודם.

שבת זכור:

השבת שלפני פורים נקראת “שבת זכור” משום שקוראים בה בפרשת “זכור” – אלו הם שלושה פסוקים בספר דברים כה 19-17 – המצווה אותנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. עפ”י המסורת, המן הרשע היה מזרעו של עמלק ועל כן קוראים פרשה זו בסמוך לחג הפורים.

פורים עפ”י הקבלה

חג הפורים הוא בעל משמעות מיוחדת. נאמר בתלמוד, כי לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו למעט חג הפורים. כמו כן, נאמר באותו מקום, שכל הספרים (בתנ”ך) יתבטלו עם בוא המשיח מלבד מגילת אסתר. במקום אחר נאמר שחג הפורים, שאיננו חג דתי כל כך, הוא גדול במעלה מיום הכיפורים והרמז הוא בשם יום כיפורים הוא כ-פורים. מילים כאלו רומזות לנו על משמעות עמוקה החבויה מאחורי המסכות, הרעשנים ואזני ההמן.

עפ”י מקובלים מגילת אסתר אינה כשאר המגילות ויש בשמה כדי ללמדנו, בכל הקשור לחג הפורים, עד כמה רב החבוי על הנסתר. אומרים המקובלים, מגילה מלשון גילוי, ואסתר מלשון הסתר. כלומר עלינו לגלות את המוסתר, ולשם כך בא לעזרתנו האר”י הקדוש.

האר”י מלמדנו (שער הכוונות) אודות מצב רוחני, המתאר נתק של האדם וחוסר תקשורת עם הנשמה שלו. האר”י מסביר, כי מצב זה יכול להתקיים הן בַּפְּרט והן בַּכְּלל. כלומר, מצב זה של הסתר פנים “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה” (דברים ל”א, פס’ י”ח) יבוא לידי ביטוי במצב בו הפרט או החברה חווים מצב של חוסר מזל, אי סדר וכאב.

עיקרון חשוב בקבלה מלמדנו, כי פעמים רבות, אותו מצב של נתק הוא הכרח על מנת שנוכל להגיע למצב של שלמות, וידועים הם סיפורים רבים אודות דברים גדולים ומשמעותיים שנולדו מתוך צער וכאב, הן מההיבט האישי שבו אדם מחליט להילחם במצב שבו הוא שרוי ולא לחוות יותר סבל, כאב וחוסר, ואז הוא גם מהווה השראה לאחרים, והן מההיבט החברתי המוכר לנו טוב כל כך מההיסטוריה שלנו של השפעה העצומה שיש לאירועים כואבים. לדוגמה: העבדות במצרים אשר נמשכה מאות שנים ובגינה סבלנו מחוסר צדק, השפלה, התעללות וסבל, אשר הובילה למעמד הר סיני ומתן תורה, אשר עד היום משפיע על העולם כולו. חורבן בית שני שהוביל ליצירתם של המשנה, התלמוד והזוהר. גירוש ספרד אשר הוליד את דור המקובלים של צפת, והשואה אשר הובילה להקמתה של מדינת ישראל, ועוד ועוד.

הבעיה היא שמצב של נתק עלול להימשך זמן רב מאוד ולא תמיד אנו יודעים כיצד לצאת ממנו. המקובלים תיארו את המצב הזה כדורמיטא (תרדמה בארמית). דורמיטא מתארת נתק מוחלט בין הנשמה לבין הגוף, זהו מצב רוחני מטפיזי שבו האדם חסר הגנה לחלוטין וכאמור זהו מצב שיכול לקרות לחברה שלמה, עיר, מדינה ואף יבשת.

ואולם, דורמיטא, על פי הקבלה היא הכנה לקראת ההתעוררות והגאולה. לפעמים צריך להיות רע מאוד לפני שנהיה טוב, וזאת כדי לאפשר לנו לגדול, לקחת אחריות על חיינו, ולהתחבר מחדש ובאופן טוב יותר לתדר הרוחני של ההארה אל הנשמה שלנו, לכל הטוב שביקום. חיבור לתדר זה יאפשר לנו למשוך חזרה אל תוך חיינו כמות גדולה של שפע, ברכה וטוב. הדרך לעשות זאת היא באמצעות נתינה, עשיית חסד ואהבה. ברם, בל נשכח שכאשר אנו במצב של כאוס וסבל, די לנו בצרותינו שלנו וקשה לנו מאוד לראות גם את הסובבים אותנו, את בעיותיהם וכיצד אנו יכולים לעזור להם.

סיפור המגילה

התקופה שבה מתרחש סיפור המגילה הוא בסוף הגלות שלאחר חורבן הבית הראשון (70 שנה), שבה מצוי היה העם היהודי בדורמיטא (שכן לאחריה הוקם בית המקדש השני).

מסתבר, כך האר”י, כי המן היה אסטרולוג ומכשף גדול, ומשכך הוא ידע את המשמעות של אותה העת מבחינת עם ישראל, והבין כי זו השעה הנכונה להשמיד להרוג ולאבד את כולם ביום אחד.

כמתואר במגילה, ניגש המן אל המלך אחשוורוש וסיפר לו כי “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” אשר הוא מעוניין להיפטר הימנו. לפי המדרש, אחשוורוש, על אף שנהוג לתארו כטיפש, התנגד להצעתו של המן, שכן הוא זכר וידע מה קרה לשאר העמים אשר בחרו “להתעסק” עם ישראל. אם כן, איך בכל זאת החליט לחתום על הצו אשר התיר להרוג את כל היהודים? אומר המדרש, שהמן הסביר לאחשוורוש את משמעות הדורמיטא באומרו שאלוהי היהודים “ישן”. מהו “ישנו”?, שואל המדרש ועונה – ישן “ו”. כלומר, האות “ו” אשר עפ”י הקבלה מקשרת בין העולמות עליונים לתחתונים מנותקת מעם ישראל כמו שהנשמה מנותקת מהגוף בזמן השינה ואז הגוף חסר אונים. משהבין זאת אחשוורוש שעה להצעתו והוציא ביום י”ג בניסן את הגזרה, שבעוד שנים עשר חודש, בי”ג באדר עומדים להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד.

מדוע להרוג ולאבד דווקא בי”ג באדר?

המגילה מספרת כי המן הפיל פור וכך נקבע התאריך שבו תבוצע תכניתו. פור פירושו גורל ובכך נרמז לנו כי המן, אשר כאמור היה אסטרולוג, נעזר במפה אסטרולוגית על מנת להגיע לתאריך האמור.

המקובלים מסבירים שחודש ניסן נשלט ע”י כוכב מאדים – הוא הכוכב של המלחמות והקונפליקטים – וכשם שבראש השנה נקבע לכל השנה מי לחיים ומי למוות, כך בחודש ניסן נקבעים לכל השנה כל המלחמות, הקרבות, הניצחונות וההפסדים, וזה קורה באופן הבא: בא’ ניסן נקבעים כל המלחמות והקונפליקטים שיהיו בחודש ניסן, הוא החדש הראשון. ב- ב’ ניסן נקבעים המלחמות והקונפליקטים לחודש השני, הוא חודש אייר. ב-ג’ בניסן לחודש השלישי – סיוון, וכן הלאה.

המן חיכה שיעברו שנים עשר יום ואז הוא בדק ומצא שעם ישראל נמצא בחשכה גדולה מאוד, וכאשר הוא בדק מתי מצב זה של נתק יבוא לידי ביטוי בעוצמה הגדולה ביותר, הוא מצא כי יהיה זה ביום י”ג באדר. אלא, שהמן לא ידע כי על אף שקביעת המלחמות מסתיימת ביום י”ב בניסן, הרי שהעניין נחתם סופית בליל הסדר, בליל ט”ו בניסן. מכאן גם שמו של ליל הסדר, על שום שבלילה זה ניתן לעשות סדר במקום מלחמות ואי-סדר. לפיכך, משיצאה הפקודה בי”ג בניסן להשמיד להרוג ולאבד נותר מספיק זמן למרדכי להתארגן ולמנוע את רוע הגזרה.

מיהו מרדכי?

חשוב לדעת, כי גם בזמן הדורמיטא אין ניתוק מוחלט בין הנשמה והגוף, ועדיין יש ניצוץ קטן השומר על חיות הגוף (”כיסתא דחיותא”). ניצוץ זה מיוצג בסיפור על ידי מרדכי היהודי.

בפרשת תצווה, הנקראת בד”כ בשבת שלפני פורים, מסופר, בין השאר, על השמנים ששימשו בבית המקדש, ובין היתר, על שמן המור – אחד מהשמנים היקרים שהיו בעצם גילוי של אור, ונקרא “מור זך” ובארמית מירַא דֵכייַא, או מרדכי. זהו אותו ניצוץ של הארה זכה שתמיד נשארת ומאירה גם בחושך הגדול ביותר שבו שרוי אדם. מרדכי היהודי מסמל את אותו ניצוץ אשר נשאר בתוכנו גם בשעות הקשות ביותר. האר”י רומז לנו על כך כבר בתחילת דבריו בכותבו: “ועתה נבוא אל ביאור עניין ימי פורים והמגילה והמרדכי…”. כלומר, מרדכי הוא שמו של כח רוחני פנימי. אמנם, היה אדם שהוביל את עם ישראל אל הנס אבל זהו כח רוחני שנמצא בכל אדם, הניצוץ שיכול תמיד להקימו לתחייה מחדש.

לכן, לאחר שהמן הוציא את הגזרה מסופר לנו “כראות המן את מרדכי יושב בשער המלך”. כלומר, המן ידע שכל עוד מרדכי היהודי בסביבה, כל עוד קיים הניצוץ, עומדת תכניתו בסכנה. ואז הוא מתייעץ בזרש אשתו ו-365 יועציו.

365 בגימטריה הם שס”ה, כנגד שסה מצוות לא תעשה. כלומר, 365 יועצים שמחברים את המן לשליליות. כל אלו רצו לתלות את מרדכי על עץ שגובהו 50 אמה. אמה היא מידה שבין 30 ל- 50 ס”מ ונראה, כי ניתן היה להסתפק בעץ נמוך בהרבה. אם כן, מדוע דווקא 50? ומפרשים, כנגד 50 שערי טומאה, שמי שנכנס בשער ה-50 כבר לא יכול לצאת ממנו. מכאן, שהעץ עליו תוכנן לתלות את מרדכי היה מכושף ומטרתו הייתה לא רק להיפטר ממרדכי אלא להיפטר מהכוח שמרדכי סימל – התקווה. להיפטר מהניצוץ. המן ידע שהוא חייב להכניס את מרדכי בשער החמישים של הטומאה על מנת לסלקו מהשורש ושלא תהיה עוד תקווה בעולם.

כוחה של אסתר

כאמור, רב הנסתר על הגלוי במגילה ואם נשים לב, הרי שבאופן מפתיע שמו של הבורא נעדר מן המגילה ואינו מופיע בה כלל. אלא, מסבירים לנו חכמים, כי במגילה מופיעים שני מלכים. בכל פעם שמוזכר אחשוורוש, אכן מדובר במלך אחשוורוש, אך בכל פעם שמוזכרת המילה “מלך” לבדה, הכוונה היא ל”מלך מלכי המלכים”.

מרדכי, כאמור, יודע כי חלון הזמן להציל את העם הולך ונסגר, ועל כן הוא הולך לאסתר ואומר לה לדבר על ליבו של אחשוורוש, אך אסתר משיבה לו כי כבר 30 יום היא לא נקראה אל “המלך”. למעשה, המגילה מספרת לנו כי אסתר אומרת שכבר 30 יום שיש נתק בין העולם שלנו שאותו אסתר מסמלת לבין עולם השפע והחיים – “המלך”. ואיך מעוררים את “המלך”? ע”י חסדים ונתינה. ולכן מצווה אסתר את מרדכי – “לך כנוס את היהודים וצומו עליי שלושת ימים”. עפ”י הקבלה, צום בא מן המילה צמצום. כלומר, צמצמו את האגו שמפריד ומפלג ביניכם, צמצמו את הרצון האנוכי לקבל שמניע את המחשבות ואת המעשים שלכם. ואכן העם שועה לבקשתה של אסתר. במשך שלושת הימים הבאים העם עוסק בלהתכנס, להתאחד, לחלוק זה עם זה ועם הנצרכים שבהם. משלוח מנות ומתנות לאביונים, והכול על מנת לבנות מחדש את החיבור אל “המלך”, העולם הרוחני, עולמו של השפע האלוהי.

התוצאה המיידית של כל אלו הוא שהדורמיטא הגיעה לקיצה, שנאמר “בלילה ההוא נדדה שנת המלך”. ואז הכל מתהפך. המן מגיע לחצר המלך על מנת לקבל את אישורו להוצאת מרדכי להורג, אלא שבאותו הלילה, משנדדה שנתו מבקש המלך לעיין בספר הזיכרונות, אשר נפתח כבמטה פלא בדיוק בעמוד שבו מסופר כיצד עשר שנים קודם לכן ניצל אחשוורוש ע”י מרדכי ממוות וכי טרם השיב לו כגמולו. כאשר המן נכנס ונשאל “מה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?”, הוא משיב: “ירכיב אותו על סוס המלך…” וכו’, והמלך אומר לו עשה זאת מיד למרדכי. לאחר מכן, חוזר המן הביתה אבל וחפוי ראש ואשתו ויועציו אומרים לו: “אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו” – כלומר, זה הסוף שלך. כי נסתיים זמן הדורמיטא.

סוף דבר

“בלילה ההוא נדדה שנת המלך” – אומרת ההלכה שיש לקרוא קטע זה בקול רם על מנת להעיר את הישנים בקהל. ואולם, על אלו נרדמים מדובר? הרי לכל אורך הקריאה מרעישים ברעשנים ברבים מבתי הכנסת. אלא, רומזת לנו ההלכה, כי בעת קריאת המגילה יכול כל אחד מאיתנו לעורר עצמו מהדורמיטא שלו. ולכן נאמר, כי מרדכי ואסתר כתבו את המגילה כדי שנוכל לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית. “איגרת” מלשון לאגור, על שום שהמגילה אוגרת בתוכה את כל הכוח של נס הפורים שמאפשר לנו לסלק את ההמן שבתוכנו ולהתחבר למרדכי היהודי. היא מאפשרת לנו להרוס את השלילי ולגלות את החיובי. וכוח זה בא לידי ביטוי במילים “נהפוך הוא”, שכל אחד מאיתנו יזכה להפוך את הדורמיטא לגילוי של אור בכל יום ויום וזו, למעשה, ביאת המשיח. זהו האור והכוח של פורים.

איך מתחברים לכוח הזה?

המקובלים מסבירים שהעוצמה הרוחנית שהתגלתה בשושן הייתה כל כך גדולה, ולפיכך השאירה את רישומה על היקום ובכל שנה ביום י”ד באדר היא מופיעה מחדש. מנהגי הפורים נועדו לקרוא אלינו את כח הנס ולהטמיע אותו בתוכנו על מנת שנוכל לאגור אותו לכל השנה. האר”י מלמדנו, כי הכוח הרוחני שהתגלה בפורים גדול בעוצמתו מהכוח שמתגלה ביום הכיפורים, מכיוון שמי שעורר אותו הוא עם ישראל מתוך צרתו. זה הכח שהאנושות אמורה לגלות כדי להגיע לשלמות תיקונה. זהו הכח של ביאת המשיח. הכוח של אהבת הזולת, ההתגברות על האנוכיות וצרות העין, אחדות ושמחה.

הכלים להתחבר לכוח הנס של פורים

קריאת המגילה

קריאת המגילה מן הקלף מסוגלת להתחבר לכוח של פורים שמתגלה ומשודר בחללו של עולם בזמן הזה ועל כך צריכים להתכוון הקורא וקהל השומעים. כאשר קוראים את שמו של המן, זה הזמן להתכוון למחוק את הרגשות שמרחיקים אותנו מאהבה ומשמחה (הרעש של הרעשנים לא יכול לסלק חושך, ציניות, אפאטיה וכאב).

מתנות לאביונים, משלוח מנות ומחצית השקל

אלו הן פעולות שנועדו ליצור נתינה, אהבת הזולת ואכפתיות. החסד שמתעורר ע”י פעולות אלו מאפשר לנו להתחבר לאור של פורים ולהפנים אותו בתוכנו.

סעודת הפורים

סעודה היא תמיד כלי גשמי – גוף להוצאה לפועל של כוחות ואורות רוחניים כמו למשל סעודת השבת או סעודת החתונה לאחר טקס החופה. בסעודת הפורים יש מצווה מיוחדת לשתות יין “עד דלא ידע” מכיוון שהאורות המתגלים בפורים הם כל כך גבוהים מעל לכל הגיון שכדאי לטשטש את הגוף כדי שלא יפריע לנשמה להתחבר לתודעה של הגאולה, שהיא מעל להגיון הרגיל שלנו.

התחפושות – מסמלות את “ונהפוך הוא”.

אזני המן – כיסנים, מלשון כיסוי, רמז לאורותיו של החג שהם מכוסים וצריך פעולות מיוחדות לגלותם (קריאת המגילה, סעודת הפורים, צדקה וכו’).

לתרומת מחצית השקל לחיים קבלה הכנסו כאן לדף התרומות.