ל”ג בעומר

ל”ג בעומר עפ”י המסורת

ל”ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה בספירת העומר והוא חל ב-י”ח באייר.

ל”ג בעומר הוא אחד ממועדי ישראל שאין לו אזכור בתורה או בדברי חכמים. בתלמוד ישנו אזכור לאסון גדול שארע בתקופה זו – מגפה שפגעה בכ- 24 אלף מתלמידי ר’ עקיבא. מכל מקום, שמחה כלשהי שנקשרה ביום זה מיוחסת דווקא למותו של ר’ שמעון בר יוחאי באותו היום, וזו ההילולה שנעשית לזכרו. בהתאם, מנהג הוא שבכל שנה נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של ר’ שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון. למחרת, נהוג לקיים את מנהג ה’חאלקה’, שבו נוהגים לגזוז לראשונה את שער ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש.

מנהג נוסף הוא להדליק מדורות בערב ל”ג בעומר. אחד מן ההסברים להדלקת המדורות נעוץ ברקע ההיסטורי של חג זה – מרד בר כוכבא ברומאים. עפ”י המסורת הדליקו המורדים בראשות בר כוכבא משואות אש על ההרים על מנת לסמן על פרוץ המרד, ולזכר משואות אלו מדליקים מדורות.

ל”ג בעומר עפ”י הקבלה

על פי חכמת הקבלה, ביום פטירתו של צדיק מתגלים כל האור והתיקונים שגילה במשך חייו. בל”ג בעומר יש באפשרותנו להתחבר להארה שרבי שמעון בר-יוחאי הביא לעולם בימי חייו והיא הכוח שהתגלה עם כתיבת ספר הזוהר, אשר נחתם והושלם בפרק האחרון שלו ביום עזיבתו של רבי שמעון את העולם, הוא ל”ג בעומר.

מדוע ל”ג בעומר?

מדוע בחר ר’ שמעון בר יוחאי להסתלק דווקא בל”ג בעומר ולא ביום אחר?

כל שבוע בספירת העומר מייצג את אחת משבע הספירות שבעץ החיים, שבע מדרגות של מודעות, וכל יום בשבוע מייצג ספירה אחרת. כידוע, ספירת העומר היא תקופה שיש לנהוג בה משנה זהירות, שכן זו תקופה של דינים שיש בהם סכנה של חוסר יציבות ואיבוד שליטה. ל”ג בעומר חל בשבוע של ספירת הוד, ויום ל”ג בעומר עצמו הוא הוד שבהוד. ספירת הוד היא המידה החמישית ויש בה ריכוז דינים גדול במיוחד. על כן, יום ל”ג בעומר שהוא ספירת הוד (היום החמישי) בשבוע של הוד (השבוע החמישי) נחשב היה ליום הקשה ביותר של הספירה. ר’ שמעון בר יוחאי בחר להסתלק מן העולם דווקא ביום זה מאחר שהוא ידע שביום זה יתגלו אור גדול ותיקונים שאין כדוגמתם. זהו היום שבו הוא סיים את אחד מהחשובים שבמפעלי חייו – ספר הזוהר, והאור הגדול של התיקונים שהתגלה באותו היום תיקן את ספירת הוד שבהוד לכלל האנושות עד לסוף כל הדורות. לפיכך, ביום זה ולאחריו יש הקלה בדיני האבלות של ימי הספירה.

פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי

ר’ שמעון בר יוחאי חי בתקופת השלטון הרומאי בארץ וכמו רבים אחרים מבני היישוב באותה העת הוא התנגד לאותו שלטון, אך בניגוד לרבים מהם הוא לא פחד להביע את דעתו, ומשום כך רצו הרומאים להורגו. לפיכך, נאלצו הוא ובנו לברוח ולהסתתר במערה במשך 13 שנה, שם ישבו ולמדו את כל רזי התורה. לכשיצאו אספו השניים שמונה חברים וביחד ייסדו את האידרא רבא (האספה הגדולה), והיה ר’ שמעון מלמדם את כל סודות התורה עד כי הגיעו לרמה כל כך גבוהה, ששלושה מהם הצליחו בעקבות זאת להשלים את התיקון שלהם וכי בסוף הלימוד הגיעו מלאכים ולקחו אותם השמיימה.

בזוהר על פרשת “האזינו” (פרק האידרא זוטא) מסופר, כי כאשר “ר’ שמעון רצה להסתלק מן העולם…”. דהיינו כשבחר להסתלק מן העולם, ודוק: ממקום של השגת השלמות. ר’ שמעון בחר, למעשה, לסלק עצמו לעולמות העליונים. “לסלק” כשם שסולקים שיקים, קרי: מעבירים אותם מחשבון לחשבון. כמובן שאין זה מצב של מוות, אשר עפ”י הזוהר, פירושו ירידת מדרגה.

וממשיך הזוהר ומספר, כי נתאספה קבוצת “האידרא” בביתו (ומכיוון שנשארו רק שבעה, מפגש זה נקרא “האידרא זוטא” – האסיפה הקטנה) וכל אותו היום סבבה את הבית אש, אשר לזכרה אנו מדליקים מדורות בליל ל”ג בעומר. ואז אומר ר’ שמעון “הנה עתה שעת רצון היא…”, ללמדנו כי כוחות גדולים נמצאים ביום זה אשר הופכים אותו לשעת רצון עבורנו, לבקשת בקשות ולחולל שינויים בחיינו. “… ואני רוצה לבא בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גיליתי עד עתה, שלא גיליתי בפני השכינה, שלא יאמרו שנסתלקתי בחסרון מן העולם…”. ואז, כל מה שלא הספיק ר’ שמעון ללמד את תלמידיו, בא והשלים ביום זה.

בסוף דבריו מתוארת יציאתו של הרשב”י את העולם (זוהר הסולם, האזינו, קצ”ו): “אמר רבי אבא, לא גמר המאור הקדוש לומר חיים, עד שנשתכחו דבריו. ואני כתבתי, וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי ראשי, כי האור היה גדול ולא הייתי יכול להסתכל. בתוך כך נזדעזעתי, שמעתי קול הקורא ואומר, ‘אורך ימים ושנות חיים…’ אח”כ, שמעתי קול אחר, ‘חיים שאל ממך…’ כל אותו היום, לא נפסק האש מן הבית, ולא היה מי שיגיע אליו, כי לא יכלו, מחמת שהאור והאש היו מסבבים אותו. כל אותו היום נפלתי על הארץ וגעיתי. אחרי שהלכה האש, ראיתי את המאור הקדוש, קדש הקדשים, שנסתלק מן העולם, שנתעטף ושוכב על ימינו, ופניו צוחקות… קם רבי אלעזר בנו ולקח ידיו ונשק אותן. ואני נשקתי העפר שתחת רגליו. רצו החברים לבכות, ולא יכלו לדבר… ורבי אלעזר בנו, נפל ג’ פעמים, ולא יכול לפתוח פיו. אח”כ, פתח ואמר, אבי, אבי, ג’ היו וחזרו להישאר אחד. (דהיינו ג’ גדולים היו בארץ, שהם, רבי אלעזר, ואביו רשב”י, וזקנו רבי פנחס בן יאיר. ועתה נשאר ר”א יתום מזקנו, ומרשב”י אביו, ונשאר אחד בעולם) … קם רבי חייא על רגליו ואמר, עד עתה היה המאור הקדוש משגיח עלינו, עתה אין הזמן, אלא להשתדל ביקרו. קמו רבי אלעזר ורבי אבא ולקחו אותו ממקומו… מי ראה את בלבול הדעת של החברים. וכל הבית היה מעלה ריחות טובים. העלוהו על מיטתו… אחר שיצאה המטה מן הבית, היתה עולה באוויר, ואש היתה לוהטת לפניה. שמעו קול: “היכנסו ובואו להילולה של רבי שמעון, יבא שלום ינוחו על משכבותם”. מיטתו של הרשב”י נכנסה למערה ושם הוא קבור עד היום הזה.

על מנת להתחבר לברכה שביום זה ניתן להדליק נר לזכרו של הרשב”י או באמצעות הדלקת מדורה. וכמובן, הקריאה בספר הזוהר מביאה ברכה לכל הקורא ולסביבתו ביום זה ובכל יום לפי המסורת של עדות ספרד והחסידים.

ללימוד נוסף ניתן להיכנס לאוניברסיטה של חיים קבלה