תשעה באב

תשעה באב עפ”י המסורת

צום ט’ באב הוא הצום החמישי ברשימת הצומות בלוח השנה העברי (צום גדליה, יום כיפור, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) והוא אף מכונה הצום החמישי אך זאת משום שהוא חל בחודש החמישי (חודש אב) למניין החודשים מחודש ניסן. בספר זכריה, שבו מדבר הנביא, בין היתר, לגבי ארבעת הצומות שעוסקים בחורבן הבית, הוא מוסיף ומנבא על הפיכתם לימי שמחה והודאה: “כֹּה-אָמַר ה’ צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י”ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים”.

צום ט’ באב הוא החמור מבין ארבעת הצומות שעניינם חורבן הבית הראשון והשני, ולפי המסורת היה זה יום המועד לפורענויות מאז ומתמיד. הצום נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים ב- ט’ באב. כמו כן, חלים בו כל האיסורים הנהוגים ביום כיפור – אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

בתפילת ערבית הנאמרת בערב הצום נהוג לקרוא במגילת איכה, ומאחר שעניינו של הצום הוא אבלות, יש הנוהגים לישב על הרצפה בעת קריאת המגילה. כן נהוג לאחר התפילה לקרוא קינות.

למחרת, בתפילת שחרית, נוהגים ברוב הקהילות שלא להתפלל בטלית ובתפילין. מנהגי האבלות נוהגים עד חצות היום ולפיכך מתירים בתפילת מנחה לישב על כסא ולהניח טלית ותפילין. אחר “אשרי יושבי ביתך” מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת “ויחל משה” (שמות ל”ב, י”א-י”ד, ושמות ל”ד, א’-י’) וברוב הקהילות מפטירים “שובה ישראל” (הושע י”ד, ב’-י”ד) ובמקצתן “דרשו ה’ בהימצאו” (ישעיהו נ”ה, ו’-נ”ו). בתפילת העמידה שלאחר מכן מוסיפים בברכת “בונה ירושלים” את תפילת “נחם”, שעניינה תפילה ובקשה לבניה במהרה של בית המקדש השלישי.

תשעה באב עפ”י הקבלה

תשעה באב, כך אנו למדים עוד מילדות, נקבע בלוח השנה העברי כיום צום ואבל זכר לחורבן בית המקדש. ואולם, מדובר באירוע מלפני כמעט 2,000 שנה כשלמעשה מאז ועד היום כבר קרו לצערנו כל כך הרבה אסונות כואבים לעם היהודי ואולי אף גדולים יותר, כדוגמת השואה, שעל אף שהוחלט לציינה ביום מיוחד עדיין אין צמים ויושבים בו על הרצפה. מה כל כך מיוחד, אם כן, ביום תשעה באב?

האר”י מוסיף ומקשה, כי עפ”י המסורת נשרף ההיכל בתשעה באב אחרי הצהריים ואם כך מדוע דווקא מזמן זה ואילך כבר יש הקלות במנהגי האבלות הנהוגים ביום זה? לכאורה, האבלות הגדולה ביותר צריכה היתה להיות משעות אחרי הצהריים של תשעה באב ולא בתחילתו.

הזוהר מדבר על תשעה באב ועל הכוחות הטמונים בו בפרשת “וישלח” במאמר המתחיל במילים “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו’…”. בפרשה זו מסופר על יעקב אבינו שחוזר ארצה אחרי שנים של שהייה בחו”ל ובדרכו הוא עובר את נחל היבוק ושם הוא פוגש מלאך שעימו הוא נאבק כל הלילה. במהלך אותו מאבק מצליח המלאך לפגוע בגיד הנשה של יעקב ובכך גורם לו לצליעה, אולם הדבר לא מועיל לו שכן לבסוף הוא נאלץ להיכנע ליעקב ובתמורה לשחרורו הוא מברכו ונותן לו את השם ישראל.

ברוחניות, כך הזוהר, לפני כל גילוי גדול של הארה יש לעבור מכשול גדול, וזאת כדי לתת לנו הזדמנות לעמול עבור הטוב בו אנו חפצים. וכך ערב כניסתו לארץ המובטחת נתקל יעקב – המסמל את הצד החיובי ואת המאבק להשגת השלמות למין האנושי – במלאך המייצג את כוחות האופל המנסה למנוע ממנו את כניסתו.

עפ”י הקבלה, כאשר לאדם יש מחויבות רוחנית עמוקה הרי שכל אחד מרמ”ח אברי נשמתו מלא באור. אולם בכך לא די, שכן אם נאפשר לכוחות השחור לשלוט בנו, יתגנב החושך פנימה ויקבע לעצמו משכן במקום שיבחר לו בגוף הגשמי. יעקב, כך מסופר, היה “איש תם”, כלומר איש שלם, שכל רמ”ח אברי נשמתו מלאים היו באור, ולפיכך לא יכול היה אותו מלאך שחור לגבור עליו. אולם, איך בכל זאת הוא הצליח לפגוע בו? הזוהר מלמדנו, כי בנוסף לרמ”ח אברים הרי שלכל אדם יש גם שס”ה גידים שכל אחד מהם הוא ערוץ לכוח רוחני (הכוונה אינה לגידים במונח האנטומי המוכר של ימינו, גיד בלשון הזוהר והמשנה הינו מוליך של כח). גידים אלו מיוצגים בתורה ע”י שס”ה מצוות “לא תעשה”. ואם נשאל למה דווקא “לא תעשה” בדגש על “השלילי”, הרי שהתשובה היא כי במקום שזורמת אנרגיה צריך התנגדות כדי לגלות אותה. כך למשל פועלים מכשירי חשמל שונים – הולכת חשמל דרך נגדים. מוסיף הזוהר כי מקומו של יצר הרע הוא בגיד הנשה (הידוע גם כאישייאס (Ischias ובו מרוכז כוח השליליות. יעקב, עד כמה שהיה איש תם, גיד הנשה היה פגיע אצלו, שכן כל אדם הוא גם חלק מן השלם, וכל עוד העולם שסביבנו כואב וסובל וכלל האנושות לא הגיעה לגמר התיקון, הרי שגם אנחנו, תמימים ככל שנהיה ואף כיעקב אבינו, לא נוכל להיות בשלמות מלאה. לפיכך, כל זמן שלא יתוקן אותו כוח של יצר הרע באופן סופי לכל המין האנושי, תמיד יהיו לנו בעיות באותו מקום של יצר הרע, בגיד הנשה, שבו נאחז אותו מלאך עד לגמר התיקון.

על שום מה נוהגים אבלוּת וצום בתשעה באב?

תשעה באב הוא אחד מ-שס”ה (365) ימות השנה והוא כנגד גיד הנשה שבו שולט מלאך האופל – כוח החושך, האנוכיות והרוע שבאישיות שלנו. לפיכך, כל תקשורת לאנרגיה כלשהי באותו יום מזינה את גיד הנשה – משכנו של אותו מלאך – ומכאן כל האיסורים ומנהגי האבלות הנוהגים ביום זה. לא בגלל חורבן בית ראשון ושני, חורבן בֵיתר או גירוש ספרד. הכול עניין של סיבה ותוצאה. מקום שמוּעַד לפורענות סביר שיפגע, ולכן דווקא ביום תשעה באב קרו לנו אסונות כל כך גדולים. מנהגי האבלות השונים נקבעו על מנת לנסות ולהימנע מלהזין את כוחו של מלאך האופל, היצר הרע שבתוכנו, ובכך לצמצם את האפשרות להיתכנות של אסון נוסף.

ישיבה על הרצפה, על האדמה, מקרקעת אותנו ומאפשרת לנו “לטוס מתחת לרדאר” של אותו מלאך. אכילה ושתייה אלו הן פעולות שמושכות אנרגיות. כך גם רחיצה, המהווה חיבור חזק לאנרגיות של חסד באמצעות המים, נעילת נעלי עור (העור מושך אנרגיות, לכן גם התפילין עשויות מעור), שימוש בשמנים ומשחות, קיום יחסי מין ולימוד תורה; מכל אלה נמנעים בתשעה באב. אך בכך לא די ויש להוסיף ולבנות סביבנו מעטה הגנה שימנע מן השליליות של היום להיאחז בנו, וזאת בעזרת לימוד מיוחד וקריאת מגילת איכה.

מדוע מקלים במנהגי האבלות משעות הצהריים?

האסון הראשון המתועד שקרה בתשעה באב היה חטא המרגלים. אלה נשלחו בראש חודש תמוז ע”י משה רבנו ל- 40 יום לתור את הארץ ולחזור ביום תשעה באב. ותמוה הדבר, שכן משה ידע כי יום זה טומן בחובו סכנה גדולה ואם כך, מדוע תכנן להחזירם ביום תשעה באב? אלא שכגודל הסכנה כך גם הסיכוי להצלחה, ומשה רבנו ידע שאם המרגלים יחזרו ביום שבו שולט כוח גיד הנשה וכל עם ישראל יצליח להתגבר על אותו כוח ביום שלו, במעוז שלו, הרי שאותו כוח ישבר באותו רגע וזה מה שיביא ללידת המשיח ולקץ הצרות והסבל של כל העולם בבת אחת. שכאמור, ברוחניות ככל שהמכשול גדול יותר כך האור שיתגלה יהיה גדול יותר.

אז מאיפה נולד העניין שדווקא בתשעה באב אחרי הצהריים נולד המשיח? ושדווקא בתשעה באב אחרי הצהריים קמים מהרצפה ויושבים על הספסלים?

בגמרא מסופר שכאשר נכנסו הרומאים לבית המקדש הם קיבלו הוראה מפורשת מטיטוס לשחוט את כולם אך לא לגעת בבניין עצמו, שנחשב לבניין מרהיב ביופיו ולאחד מפלאי תבל. החכמים באותה העת חשבו שזה סופנו וששנאת החינם הביאה לקיצנו, אלא שכשאחזה האש בהיכל אמרו הצדיקים “מזמור לאסף באו גויים בנחלתך… השליך ה’ את חמתו בעצים ובאבנים”. ומקשה האר”י, מדוע מזמור ולא קינה? ועונה, כי החכמים שמחו מכיוון שברגע שעלתה האש בהיכל הם ראו שרק האשליה החומרית של בית המקדש נשרפה, ובעצם המקדש עדיין עומד על תילו. המילה היכל היא צופן לחלק החיצוני האשלייתי של כל דבר. כל תופעה הנתפסת על ידי החושים היא על פי הקבלה ענף או צל של הדבר האמיתי שנמצא מעבר לתפיסת החושים, או להבנת השכל הרגיל (“שפת הענפים”). סדר השתלשלות העולמות מן הנסתר ביותר עד הנגלה לחושים נקרא בכתבי האר”י “שנגלה“, ראשי תיבות של:

שורש – האור העליון שהוא השורש לכל פרט בבריאה.

נשמה – הכלי הרוחני של אותו האור.

גוף – הכלי הגשמי שמאפשר לנשמה לבטא את עצמה.

לבוש – הבגדים המאפשרים לאדם לצאת מביתו ולהתגלות בציבור.

היכל – (אותיות הכלי, בגימטריה 65 שזה גם ערכו של אדנ”י המסמל את ספירת מלכות, היא העולם שבו אנו חיים) זהו הבית שבו פועל האדם ומוציא לפועל את רצונותיו ומאווייו.

כאשר מספר לנו המדרש שעלתה אש בהיכל (לא במקדש או בקודש הקודשים) יש כאן רמז לעלייתה באש של המדרגה החמישית בלבד (“היכל”). על פי המקובלים, בית המקדש עצמו עדיין עומד על תילו כפי שהיה, ורמז לכך נמצא בסידור התפילה בנוסח האר”י. שם, בקרבנות שלפני שחרית ומנחה, מופיע המשפט: “אַתָּה הוּא ה’ אֱלהֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבותֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם…” – “קיים” בזמן הווה (בסידורים אחרים “תוקן” הנוסח ל- “בזמן שבית המקדש היה קים” (בלשון עבר), וזאת מחוסר הבנה). חכמים, אשר היו בדרגה רוחנית גבוהה ראו כי למעשה רק המבנה, רק העטיפה, היא זו שנשרפה, והבינו כי בכך הגיעו לקיצם כל מאבקי הכוח והשחיתות שסבבו את בית המקדש, ורק מי שהגיע לדרגה רוחנית אמיתית יבחין בקיומו ויוכל להשתמש בו ולהתפלל בו מדי יום. באותו הרגע קיבלו החכמים תקווה ונחמה שיש סיכוי לגאולה ולכן פצחו במזמור.

על כן, החל משעות אחרי הצהריים בתשעה באב קמים ומתיישבים על הכיסאות ומקלים בדיני האבלות, כי החל מאותו זמן ניתן להתחבר לכוחו של המשיח ולתקווה לעולם רוחני מתוקן וטוב יותר. מכאן גם האגדה כי המשיח נולד בזמן מנחה של תשעה באב, כשהכוונה היא לכוח התקווה וליכולת לראות את הטוב בתוך הרע. כח זה מאפשר לנו להתגבר ולהתעלות מעל כל אשליה של רוע. זהו כוח המשיח ואליו אפשר להתחבר בזמן מנחה של תשעה באב.

ללימוד נוסף על תשעה באב ומועדים נוספים בלוח השנה העברי, ניתן להיכנס לאוניברסיטה של חיים קבלה